נביא תחילה את דברי חכמינו הקשורים לנושא זה:
"בחודש הראשון הוא חודש ניסן, בשנת שתים-עשרה למלך אחשורוש, הפיל פור" (אסתר ג', ז') - הטיל גורל להשמיד עם קדוש. יצאה בת קול מן השמים ואמרה: אל תיראי, כנסת ישראל, כי אם תחזרו בתשובה, הוא יעלה בגורל תחתיכם.
אז החל שמשי הסופר להטיל גורלות לפני המן מיום ליום. החל מיום ראשון בשבת, ולא עלה בידו, כי בו נבראו שמים וארץ. בשני בשבת לא עלה בידו, כי בו נברא הרקיע. בשלישי בשבת לא עלה בידו, כי בו נברא גן עדן. ברביעי בשבת לא עלה בידו, כי בו נבראו השמש והירח, שבעת הכוכבים ושנים-עשר המזלות. בחמישי בשבת לא עלה בידו, כי בו נבראו לוויתן ותרנגול הבר, המיועדים לכנסת ישראל לסעודת היום הגדול (לעתיד לבוא). בששי בשבת לא עלה בידו, כי בו נבראו אדם וחוה. בשבת לא עלה בידו, כי אות היא בין ה' ובין עם ישראל.
הניח את הימים והחל בחודשים. בחודש ניסן לא עלה בידו בזכות הפסח. באייר לא עלה בידו, כי בו התחיל המן לרדת מן השמים. בסיוון לא עלה בידו, כי בו ניתנה התורה בסיני. בתמוז לא עלה בידו, כי בו נבקעו חומות ירושלים, ו"לא תקום פעמיים צרה" (נחום א', ט'). באב לא עלה בידו, כי בו חדלו למות מתי מדבר ובו חזרה השכינה לדבר עם משה. באלול לא עלה בידו, כי בו עלה משה להר סיני לקבל את שני הלוחות האחרונים. בתשרי לא עלה בידו, כי בו נמחלים עוונות ישראל. במרחשוון לא עלה בידו, כי בו הוקם בית המקדש. בכסלו לא עלה בידו, כי בו נגמרה מלאכת המשכן.
בטבת לא עלה בידו, כי בו עלה נבוכדנצר הרשע על ירושלים, ודי להם בצרה ההיא. בשבט לא עלה בידו, כי בו ראש השנה לאילנות, שמהם מקריבים ביכורים. בהגיעו לחודש שנים-עשר, הוא חודש אדר, שמח ואמר: אדר אין לו זכות, ומזלו אין לו זכות, ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבם. והוא לא ידע שבשבעה באדר גם נולד משה.
הכופר פוסח על שתי הסעיפים. בסתר ליבו הוא יודע שיש מנהיג לבירה, ודפי החיים אינם אוסף מקרי של מאורעות, אלא פאזל המורכב באמנות מפיסות הקשורות זו לזו במחשבה תחילה. לכן, המן הכופר מבקש שמשמים יכריעו בעבורו את העיתוי לביצוע הגזרה. לא רק שאינו מכניע ומבטל את דעתו בפני דעת קונו, אלא שהוא גם מנסה לשעבד את הכוחות העליונים, כמזלות החודשים, ולרתום אותם למלא את שאיפותיו הרצחניות.
המן שמח שנפל הפור על חודש אדר שמזלו דגים. אמר: כשם שהדגים בולעים, כך אני בולע אותם. אמר לו הקב"ה: רשע! דגים פעמים נבלעים ופעמים בולעים. ונהפך פור המן לפורנו, כפי שנאמר: "ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט', א').
צא ולמד, מה אירע להמן בכל דרכי השתדלותו להאביד את ישראל: דווקא פור זה שהפיל כדי ללכוד בו את היהודים, נהיה לו לפח ולמוקש. ובמקום שדימה בנפשו לשלוט ביהודים, נשלט הוא על ידיהם. דווקא אותו עץ שהכין למרדכי, עמד לו לרועץ, והיה לרעתו. וכמוה, השתדלותו וביאתו אל חצר המלך לבשר לו על תכניתו לתליית מרדכי, היא שהסבה את מפלתו ורוממה את כסאו של מרדכי. הווה אומר, כי לא התבצעו כאן כלל עצת אנוש, תחבולותיו ופעולותיו, וכל אשר נעשה - לאורך כל המגילה - לא היה אלא "מעשה אלקינו" בלבד. כל פרט ופרט קטן כגדול היווה חוליה במערכת הגדולה והנוראה שהרכיבה את שרשרת הניסים והנפלאות אשר עשה ד' לעמו.
|
הרשם עכשיו!
