מהו ההבדל בין מערכת החינוך הכללית למערכת החינוך התורנית?

ההבדל בין מערכות החינוך השונות מוצא את ביטויו בהבדלי גישה לרבדים העמוקים ביותר של נפש האדם. במערכת החינוך הכללית נוטה חינוך ילד בשנותיו הראשונות ל"אילוף", כלומר, לעשיית פעולות שהחניך אינו מכיר עדיין בערכן. הילד נדרש לעשות פעולות שאין הוא יודע את תכליתן. הוא נדרש להשתמש במילים ובמונחים שאין הוא מבין את משמעותם התועלתית. מטרת תרגול זה היא להשריש בפנימיותו נוהגים שונים אשר לפי תקוות מחנכיו, יהפכו בלבו לטבע שני, וכשיגדל הוא ישתמש בהם באופן טבעי. תפיסה זו מהווה את הבסיס של מסגרות החינוך החברתיות, המחנכות את האדם לערכים שהוכרו כנכונים על ידי החברה.

שונים הם פני הדברים ביחס לחינוך הבנוי על בסיס אמונת ישראל. חינוך זה אינו מהווה מכשיר להחדרת ערכים מבחוץ אל פנים נפשו של המתחנך. בעיקרו הוא מהווה פיתוח של הכוחות הנפשיים המצויים באדם מעת לידתו. תורת חינוך זו נוסדה על ידי הבורא, אשר גם ברא את נפשו של החניך, ולכן, הוראותיו תואמות את תכונות הנפש שהוא עצמו ברא. קיום מצוה הוא לא רק מילוי רצונו של הבורא, אלא הוא גם שימוש נכון ויעיל בגוף ובנפש שנבראו על ידי הבורא. על פי מהלך מחשבתי זה, גם עשיית עבירה אינה רק אי ציות לדרישותיו של ה', אלא היא מהווה גם קלקול של נפש האדם והשחתתה.

תפקידם של האב והאם המחנכים את בניהם באורחות היהדות, הוא לפתח אצל ילדיהם את השימוש הנכון בתכונות נפשם. כמו כן, מטרתם לעגן בנפש פנימה רגישות שתביא להימנעות מכל מעשה העלול להשחית את הנפש או לעוות אותה. גם רגישות זו מצויה מעצם תולדתה במעמקי הנפש, וההורים רק מציפים אותה ומוציאים אותה אל הפועל.

ההבדל בין שתי הגישות, בין זו הרואה בחינוך אילוף להתנהגות, ובין זו הרואה בחינוך משימה של פיתוח הנפש, אינו מסתכם רק בהגדרה תאורטית. הוא מתבטא גם בגישה כלפי המשימה המוטלת על ההורים.

מחנך הרואה את תפקידו בהחדרת ערכים חיצוניים גרידא ללב חניכו, יראה בכישלון חוסר הצלחה חינוכית ותו לא. לעומתו אדם היודע שתפקידו כמחנך הוא לדאוג לפיתוחה הנכון של נפש החניך, לדליית ערכים המצויים בה פנימה, ירא מאוד מכישלון. לגביו משמעות הכישלון היא איבוד מלא או חלקי של תכונות נפש האדם. מחנך זה משול למי שהופקד בידו מכשיר עדין ומתוחכם, שעל ידי טיפול נאות והפעלה נכונה שלו, הוא עשוי להביא תועלת רבה לאנושות כולה. אם במקום לטפל כראוי במכשיר, הוא הפעיל אותו בצורה כושלת, עלול הכישלון להדהד למרחקים. מכאן נובעת האחריות הגורלית להצלחת התפקיד.

החינוך מתחיל הרבה לפני התקופה שבה מגלה הילד עצמו כישורים ורצונות. מיד עם לידתו מתחיל הילד לקלוט רשמים מהנעשה סביבו ומהנשמע בקרבתו. כל הרשמים הללו נחרטים בתודעתו, ועתידים לתת בו את רישומם כשיגדל.

לנוכח הבנה זו במערכת החינוך התורנית, מן הראוי לשים לב לנקודה עקרונית וחשובה, המאפיינת גם היא את מערכת החינוך הזו.

מחנך טוב משול לכוס המלאה עד גדותיה. כל עוד ממשיכים לשפוך לתוכה היא שופעת, וכל סביבותיה מתברכים ומושפעים ממנה. כך נראית גם דמותו של מחנך אידיאלי. הוא עסוק תדיר בהשתלמותו העצמית, ובכך הוא יוצק גם לנפש חניכיו את התכנים החיוביים המתחדשים בנפשו תדיר..

אמנם אין בינינו אנשים רבים שניתן להצביע עליהם כמושלמים, אולם כאשר החניך רואה לפניו את מורו כשהוא שואף לשלימות, מקרין הדבר על החניך יותר מאשר דיבורים מלהיבים ככל שיהיו, אם אינם מגובים במעשים.

אין חינוך טוב יותר לילד מאשר דוגמה של אב המתחנך בעצמו בקביעות וצועד בדרכי ההשתלמות והשאיפה להיות 'יותר'. מאידך, אין חינוך שלילי יותר מאשר חינוך הנובע ממי שהתנהגותו נוגדת את הנשמע בפיו.

אב המטיף לבנו השכם והערב על מידות טובות, על ויתורים וכיוצא בזה, ולמעשה רואה הבן, שכאשר יש לאביו סכסוך עם מאן דהוא, הוא יודע היטב לעמוד על "זכויותיו הצודקות", מה יועילו הדיבורים על ההטבה והוויתורים לעומת הלקח הנלמד מן ההתנהגות הנלוזה? להיפך, החניך ילמד כי ניתן לדבר גבוהה גבוהה, גם כאשר אין כל כוונה ליישם את הנאמר. הוא גם עלול לסבור שרק נער חלש ורפה אונים מצווה בכל המידות הטובות, ואילו מי שכוחו עימו, מסוגל הוא ורשאי להתעמר בזולתו. היש לך חינוך שלילי מזה?

בדברי חז"ל נאמר: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" (ברכות ז', ב') כלומר, הרושם הנוצר מהתבוננות באורחות החיים של המחנך, גדול מהרושם הנוצר מאמרי פיו. באימרה זו מצוי המפתח לתוכנו של החינוך התורני. אילו היתה מערכת חינוך זו מבוססת על הקניית ידע בלבד, לא היה מקום להענקת משקל כה רב לשימושה של תורה. גם כאשר מדובר בלימוד תיאורטי של רעיונות מוסריים, אין לכאורה מקום להדגשת חשיבות שימוש תלמידי חכמים. אולם החינוך היהודי מבוסס בעיקרו לא רק על תוספת ידע, אלא בעיקר על חינוך מעשי להקניית אורחות חיים, ואלו, כאמור, נלמדים ממעשי המלמד יותר מאשר מדבריו.

עיקרון זה מחייב את התלמידים לא להסתפק בשמיעה יבשה של החומר הנלמד, אלא בד בבד חשוב להתבונן ולהקיף את כל מיכלול דרכי הנהגתו של הרב. תקף כאן הכלל: "והיו עיניך רואות את מוריך", הראיה מקרוב היא המעמידה את החניך על צדדי היישום המעשי של התורה הנלמדת.