האם חינוך הילד אינו נובע מהרצון לשלוט עליו?

לעיתים קרובות אנחנו מוצאים שההורים נוקטים פעולות לחינוך הילדים, כביכול, ובעצם אין שום קשר בין הפעולות האלה לבין חינוך. המניעים לפעולות ה"חינוכיות" האלה הם מניעים אנוכיים - אגואיסטיים - לגמרי. לפעמים ההורים פועלים מתוך מידות פסולות לגמרי, מידות שנחשבות למידות רעות ביחסים שבין אדם לחברו, מידות שהמבוגרים אינם מרשים לעצמם להראות כלפי מבוגרים אחרים. והנה בהתנהגות כלפי הילדים, הם אינם נזהרים ומפגינים מידות שאינן ראויות כלל וכלל. כגון: קנאה, שנאה, כבוד, כעס, גאווה, ועוד כיוצא באלה, ובעיקר - רצון שליטה. הם מנצלים את היתרון שלהם כדי לשלוט בילד. הילד נתון לרשותי, ואני יכול לשלוט עליו שליטה בלתי מוגבלת. היכן באות לידי ביטוי המידות הרעות האלה? קנאה - אם אני רואה שהילד של השכן עוזר יותר לאמו - אני מקנא, מדוע הילד שלי לא עוזר יותר. אם אחר-כך אני מכריח את הילד לעזור יותר - זה לא נעשה מתוך חינוך, אלא מתוך הקנאה בשכן, ומתוך הניצול של השליטה בילד. כבוד - אם באים אלי מבקרים, אני רוצה שהילד שלי יבוא ויגיד להם יפה שלום, ויתנהג בצורה נאותה, כדי שאוכל לרכוש כבוד דרך התנהגותו של הילד שלי, והמבקרים יוכלו לומר: "אהה, יש לך ילד מחונך". ולי תהיה מכך הרגשה טובה. כעס - פשוט. כעס היא מידה שפועלת אם מישהו עושה משהו נגד רצוני. בנושא הילדים יש שטח רחב לכעוס, כי ילד הרבה פעמים לא עושה את רצוני. יש כאן מקום רחב להיות "כעסן" מצוין. ועוד כיוצא באלה. אלא שכל המידות הרעות האלה עטופות באיצטלה דרבנן שנקראת "חינוך". אם מתוך כעס אני מכה את הילד - הרי "חינכתי" אותו. אם אני רוצה לרכוש כבוד על ידי הילד הנחמד שלי ומתוך זה אני דורש משהו מן הילד, גם כאן "חינכתי" אותו וכיוצא בזה. סוף-סוף אם אני שולט על הילד שליטה בלתי מוגבלת, הרי הראיתי שאני המחנך. יש כאן רמאות עצמית של ההורים. ההורים מרמים את עצמם כאשר הם חושבים שהם דואגים לחינוך של הבן או הבת - כשבעצם המניעים שלהם הם מניעים אנוכיים לחלוטין. כשמשתמשים במניעים פסולים אלו, התוצאה היא עיוות החינוך. הילד נתפס אצל ההורים ככלי לספק את צרכיהם. הם רואים בילד משהו ששייך להם, ותפקידו בעולמו הוא להביא תועלת להורים. ההורה אמנם מרגיש אחריות, אבל למעשה עושה בילד ככל שהוא רוצה. איפה ה"חנוך לנער על פי דרכו"? את זה מתרץ ההורה כי "על פי דרכו" זו בודאי הדרך שלי, זה "פשוט" שהדרך שלי היא גם הדרך של הילד, או לפחות צריכה להיות הדרך של הילד... צריך לדעת שכל המטרות "החינוכיות" המדומות הללו בוודאי שאינן חינוך, אלא הן ההיפך הגמור ממש מחינוך.