מחנה ברגן בלזן כה' בכסלו 1944 בין השוהים במחנה היה גם הרב ר' ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'ב, בעוד שאת רוב באי המחנה מעסיקה שאלת הקיום החומרי, כיצד לשרוד את השעה? מהיכן נשיג עוד מעט גרמים של מזון או משקה, הרי שאצל הרבי עומדים עניינים אחרים ברומו של עולם כיצד ידליקו השנה את נרות החנוכה? מהיכן ישיג בימים שכאלה שמן ופתילות? וכיצד נצליח להתגבר על משמרות הקלגסים הנאצים?

עודנו אפוף בהרהורים ומחשבות ניגש אליו יהודי הנראה כיהודי פשוט מאורח הליכותיו ודיבוריו אך הלה ניגש בחום יהודי לרבי ואמר: רואה אני כי רבנו טרוד עד למאוד בעניין החנוכה, והנה צץ במוחי רעיון שאולי יהיה לכם לתועלת, תפקידי הוא לצחצח את נעלי הקצינים הגרמנים כל בוקר, וידוע כי משחת הנעלים שמנונית היא וניתן להשתמש בה כחומר בערה, אך אינני יודע האם כשרה היא להדלקת הנרות? באם יכריע הרבי כי אכן כשר הדבר הריני מוכן ומזומן לקחת על עצמי משימה זו להשיג שפופרת משחת נעלים ובה תוכלו להשתמש הן כצלוחית עבור השמן והן במשחה כשמן להדלקה.

הרבי ששמח שמחה עצומה על נס פח השמן הטהור הנגלה אליו ברך בחום את היהודי הלה כי יצליח בדרכו ואכן לאחר שעות מועטות ניגש הלה אל הרבי ושפופרת משחת נעלים בידו.

הרינה עברה מחנה כי בצריפו של הרבי מבלוז'ב מדליקים הלילה ליל ראשון של החג חנוכייה. בשעת הדלקת הנרות התגנבו אל הצריף מאות אסירים, מעונים ודוויים המתינו בהתרגשות להדלקת הנרות, הרבי הנראה כמלאך ה', פניו בוהקות באור שמימי, אוחז בידו הגרומה גפרור ופותח בהתרגשות עצומה בברכות הנרות, ראשית מברך הוא להדליק נר של חנוכה, עובר לברכה השנייה שעשה ניסים לאבותינו, וכל העינים דומעות... אימתי יעשה כן ה' לא רק בימים ההם אלא בזמן הזה,אמתי יהיה הדבר לא רק לאבותינו אלא גם לנו? ומשהגיע לברכת שהחיינו... נעצר, כוחותיו כמעט ולא עמדו לו וכי על ימים כאלו יכולים לברך שהחיינו והגיענו לזמן הזה? אך לאחר דקות בודדות אזר עוד ובקול רם משל היה עומד בבלוז'ב עירו מול אלפי חסידיו ברך את ברכת שהחיינו.

האסירים המעונים מאחור החלו שרים את הפיוט "מעוז צור ישועתי" ומקווים בליבם כי יגיעו כבר הימים של חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה.

משסיימו את המעמד המרומם החלו להתפזר איש איש חזרה לדרגשו ולצריפו, והנה ניגש יהודי מר נפש אל הרבי וטענה בפיו, רבי, כך אמר כשברכת את ברכת להדליק נר של חנוכה הייתי אפוף הוד, ואף כן הדבר בברכת שעשה ניסים, אך כיצד זה יכולת לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה? זמן בו אנו ואחינו מתענים ונטבחים בכל שעה ואין לך רגע שאין קללתו מרובה מקודמו, האם על זמנים כאלו אנו מודים? האם בזמנים שכאלה מברכים שהחיינו? ומה יאמרו ילדי שאינם ומה יענו הורי האם על הירצחם אני מודה?  ויותר מששאל הרי שקירות ליבו הן אלו שזעקו....

הרבי אוחז בידו הרועדת את ידו של היהודי ומשיב ברוך אף אני כן משהגעתי לברכת שהחיינו נסתפקתי האם ראויים ימים אלו לברכת שהחיינו? הכיצד אוכל לברך שהחיינו כאשר הברכה הנראית כמתאימה יותר היא ברכת "דיין האמת".

אך משהפניתי את ראשי לאחור וראיתי את מאות היהודים והדווים והשסועים עומדים בצפיפות ומביטים בנר החנוכה, כשנזכרתי ביהודי הפשוט שסיכן את חייו להשיג מעט משחת נעלים כדי להאיר לנו את נשמותינו המעונות, אמרתי בליבי "אשרי העם שככה לו" אשרי העם המסוגלים ברגעים וזמנים שכאלו להתעלות מעל הקרקע ולגעת בשמים במקום שאין מלאכי השרת מגיעים.

ועל כך ברכתי שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.