מדוע אוכלים מאכלי חלב בחנוכה?

נהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה לזכר "נס יהודית", שנעשה על ידי מאכלי חלב. נספר על הנס בקצרה: כאשר אליפורנס, שר צבא יוון, צר על ירושלים, אמר לו אחד המלכים מבני חסותו: "הסר ידיך מן היהודים, כי עמו של הקדוש ברוך הוא הם. ראה מה עלה בגורל כל מי שהתנכל להם: מפרעה וסיסרא ועד לסנחריב והמן!"

קצף אליפורנס על אותו מלך, והורה לגרשו לירושלים הנצורה. אמר: "אם כדבריך, הרי תינצל. ואם לאו, תהרג יחד עימם!"

בא אותו מלך לירושלים, וסיפר לנצורים כי כלה ונחרצה מעם אליפורנס להרוג את כל בני העיר לפי חרב. וחרדו כולם.

אליפורנס סתם את מקורות המים של העיר הנצורה. בורות המים הדלדלו, והצמא החל להציק לתושבים. נקהלו היהודים ואמרו: "בואו נתקרב לצורר ונהרג בחרבו, ולא נמות לאיטנו בצמא".

אמרו המנהיגים: "הבה נצום ונתפלל חמישה ימים, אולי יעתר ה' לנו. ואם לא – נעשה כדבריכם".

אלמנה יראת ה' היתה בירושלים, יהודית בת בארי שמה. בשמעה את הדברים התקוממה ואמרה: "מי אנו, שנציב בפני הקדוש ברוך הוא תנאים. האם מנסים אנו את ה'? עלינו לשוב בתשובה, והוא כטוב בעיניו יעשה".

הוסיפה ואמרה: "הרשוני לצאת את העיר בלויית שפחתי, וה' יצליח דרכי".

היא שמה בכליה לחם, יין, גבינה וחלב, ויצאה מן העיר. החיילים הצרים על העיר תפסוה וחקרוה.

אמרה: "עבריה אנכי, וברחתי בהחבא, כי ידעתי שהעיר תימסר בידכם. ועתה הביאוני אל אליפורנס, ואגלה לו את מבואות העיר ואוצרותיה".

הביאוה לפני אליפורנס, וחזרה בפניו על הדברים, אבל הדגישה כי נאמנה היא לדתה ולאלוקיה. לכן היא מבקשת את רשותו לצאת מן המחנה לפנות בוקר, כדי להתפלל את תפילת השחר נוכח בית המקדש. אליפורנס אמנם הורה לחייליו, שיתירו לה לצאת מן המחנה לפנות בוקר.

חכמתה ויופיה הרשימו את המצביא, והוא ביקש להסב עימה לסעודה. היא האכילתו גבינה מלוחה וחלב, הגורמים לנימנום. הוא שתה יין כדי להפיג את צימאונו מהגבינה, ונרדם. נטלה יהודית את חרבו, כרתה את ראשו ומסרתו לשפחתה, שתשימהו בציקלונה. לפנות בוקר מימשה את הרשות שקיבלה לצאת אל מחוץ למחנה, התרקחה ממנו והלכה אל מרגלות החומה, וביקשה שיניחוה להכנס אל העיר פנימה. בבואה הראתה ליהודים את ראש השונא הכרות, ויעצה להם לצאת עתה למתקפה. חיילי האויב ירוצו לבטח להזעיק את מצביאם, יגלו את דבר מותו וייתקפו בבהלה. ואמנם כך עשו, הגיחו משערי החומה. אמרו החיילים הצרים: "העכברים הגיחו מחוריהם!" מיהרו אל שר הצבא אך מצאוהו כרות ראש. הם איבדו את עשתונותיהם ונסו על נפשם, והנצורים היכו בהם עד חרמה.

נתבונן נא בליקחו של המסופר: אליפורנס שגה, ושילם על כך בחייו: הוא נתן לנציג האויב להתארח באהלו ואיבד את עירנותו.

האין גם אנו נוהגים כך, כאשר אנו שוטפים את מוחנו במאמרים ורעיונות, המנוכרים לדתנו ולמורשתנו?! האין אנו מאבדים את עירנותנו וגם את ראשינו כאשר אנו תועים בדרכים נלוזות?

מנהג אכילת מאכלי חלב בחג החנוכה, שמטרתו להזכיר את מעשה יהודית, מעלה גם את המסקנה האחרונה לנגד עיניו. אל נא נכניס לאהלנו פנימה את האוייב הרוחני, עלול הוא, חלילה, להתיז בבוא העת את ראשינו.