סיפור חנוכה מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון. הופעתו של אלכסנדר מוקדון ומסע כיבושיו התאפיינו, בשינוי התפיסה התרבותית של העולם. הוא הביא עימו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצור באמצעותה תרבות כלל-אנושית. אלכסנדר מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יוונית יציבה, שלא תהיה מאויימת על ידי עמים שיתנגדו לדרכה ולתרבותה.

באותה תקופה, התרבות היוונית סימלה בעולם העתיק את הקידמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את השירה, את האמנות ואת תרבות הגוף. השלטת תרבות זו על רוב עמי האימפריה שהיו נתונים תחת שלטון יוון, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, והיא קסמה להמונים.

בשנת 300 לפני הספירה, לאחר מות אלכסנדר, התחלקה ממלכתו בין כמה משרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס על סוריה, עירק (בבל), פרס, אפגניסטן, פקיסטן וחלקים מהודו, שעד אליה הגיע אלכסנדר בכיבושיו המהירים והמזהירים.

ארץ-ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות היוונית, ועברה מיד ליד מספר פעמים. במרבית מאה השנים הראשונות היא היתה נתונה תחת שלטון תלמי. בשנת 200 לפני הספירה עברה הארץ לשלטון סלבקוס, שבו מרדו המכבים 37 שנה לאחר מכן. התרבות ההלניסטית היתה השלטת בשתי הממלכות, והוסיפה לחלחל לשורות העמים ולבסס את מעמדה כתרבות האחת, האוניברסאלית.

בלב האוקיינוס האנושי, שקיבל על עצמו את התרבות היוונית, היו רק ירושלים וארץ יהודה 'כיס גיאוגראפי' זעיר, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל לתרגמה ליוונית. תרגום זה, שנערך במצרים, ידוע בכינויו 'תרגום השבעים' או הספטואגינטה.

אט-אט החלה להתפתח בתוככי העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. בהמשך הזמן חלחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השכבה האמידה של העם אימצה את תרבות יוון, שהיתה באותה עת כרטיס-כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול.

עם עליית אנטיוכוס לשלטון השתנה המצב לרעה. העם היהודי הקטן, שישב על צומת-דרכים אסטרטגי של הארצות הכבושות ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון, ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח לו ולמזימותיו. את הכהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח אנטיוכוס גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים הפכה ל'פוליס' - עיר-מדינה יוונית ומוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה. באותה תקופה החל תהליך התיוונות מואץ שנגס חלקים נכבדים מעם ישראל. רק גיבורי כח, שניחונו במסירות נפש, הצליחו לעמוד במסע הפיתויים והאיומים.

מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה שמעבר לים. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות, שאבד עליהן הכלח. את עצמם החשיבו כנושאי דגל הקידמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים וכפאנטים.

בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים, אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור את השבת, אסור לערוך ברית-מילה ואסור לקדש את החודש, כלומר, לשמור על לוח השנה היהודי. גם בית המקדש, מעוז רוחו וקדושתו של העם, חולל בידי עובדי האלילים היוונים ובני בריתם המתיוונים.

באופן פארדוקסלי, דווקא הגזירות הללו, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולנצחונם של נאמני התורה. כאשר הגיע העם לנקודת המשבר האחרונה - פרץ המרד.

המרד פרץ במודיעין, כפר של כוהנים ממשפחת החשמונאים. בראש הכפר עמד מתתיהו בן יוחנן הכהן וחמשת בניו.

משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות, את מות הקדושים. אט-אט הצטרפו אליהם יהודים נוספים, אשר יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית. חיל המצב האיזורי הובס, תגבורת יוונית הגיעה, וגם היא נחלה מפלה. הבורא סייע למכבים שמסרו נפש על אמונתם. למרות חולשתם הצבאית ומספרם הזעום, הנצחונות ליוו אותם בדרכם.

מלחמתם של מתתיהו ובניו נגד היוונים לא היתה מלחמה למען עצמאות מדינית. המערכה נסבה אודות ניסיונם של היוונים להנהיג בישראל את תרבות הגוף ואת טיפוח החומר. לעומתם, ניצבו הכהנים הקדושים, שנלחמו על השלטת הרוחניות והטוהר. מאחר שהקדושה והטוהר היו מטרת מאבקם, מהשמים נלחמו לצידם של החשמונאים והנחילו להם נצחון מופלא של מעטים שגברו על הרבים.

גם נס פך השמן עולה בקנה אחד עם נס הנצחון. שמן לא היה חסר באותם ימים, אך לא שמן טהור. המכבים ביקשו להאיר את מקדש ה' בשמן טהור, ולכן, סייעו להם בצורה על טבעית. היתה זו הופעה אלוקית שהעידה, כי טהרת ליבם אכן עלתה לרצון לפני אדון הכול. שני הניסים היוו בפנימיותם ענין אחד, נצחון הטהרה על הטומאה.

היוונים ביקשו להשליט בארץ ישראל את אליליהם ואת תרבותם האלילית. במרכזה של תרבות זרה זו עמדו פיתוח הגוף וטיפוח היופי החיצוני עד כדי סגידה. היהדות דוחה גישה זו. לגופו של האדם נודעת חשיבות רק מכח היותו נרתיק לנשמה. שהרי הגוף הוא הכלי העיקרי שהופקד בידיו מאת הבורא, כדי להוציא לפועל את השליחות שהוטלה עליו בעולם הזה. לעומתו, גוף החסר קשר לנשמה, מאבד את ערכו וחשיבותו.

במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן. בנו, יהודה, מונה למפקד. הוא ניהל לוחמה אמיצה אך מחושבת. בטחונו בצור ישראל מילא את לבו. החשמונאים נחלו נצחונות מקומיים, אך חשובים. המורל בכפרי היהודים עלה. יהודים נוספים הצטרפו אל שורות יהודה המכבי. בהמשך נערכו קרבות פנים אל פנים מול גונדות יווניות ומול פילי מלחמה אימתניים. הללו קרסו מול נאמני ה'. צבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו.

יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית-המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו דרך אל עיר הקודש. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו - למעלה מארבעים אלף חייל המצוייד במיטב הנשק ובמכונות מלחמה אדירות, גבר עליהם צבא החשמונאים הדל והעלוב והדרך לירושלים נפתחה!

החשמונאים מיהרו אל בית-המקדש. שם מצאו הרס וחורבן, פסלים ואלילים אותם הותירו היוונים. שברון הלב היה נורא. הם מיהרו לטהר את המקום הקדוש ולהכשירו לעבודת ה' - משאת נפשם.

בכ''ה בכסלו, בשנת ג' אלפים תקצ''ה לבריאת העולם, 165 לפני הספירה, נערכה חנוכתו המחודשת של בית המקדש. ביום זה נמצא פך שמן קטן וטהור, חתום בחותמו של הכהן הגדול. נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים, עד שהושג שמן טהור נוסף להדלקה תמידית של המנורה.

בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא זו שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו כיהודים. בזכות אמונתם העזה נותר העם היהודי חי וקיים.

אור החנוכה הודלק בשלהבת השאיפה העמוקה לטוהר שקיננה בלבבות. אור זה עדיין ממשיך לדלוק ולהאיר. בנרות החנוכה שאנו מעלים, אנו מתאחדים בקשר פנימי עם אותו אור נצחי.

אמנם זוהר אורו של "נר ה' - נשמת אדם" קטן וחלוש, אולם נרות החנוכה מלמדים, שאף אם הנר קטן הוא בכמותו, סופו לדלוק לנצח נצחים. אמנם אורו מועט, אולם הוא עתיד להתגבר. כשם שבאותם ימים, המעטים ניצחו את הרבים, כך עתיד מעט האור לדחות הרבה מן החושך.

על נרות קדושים אלו נאמר ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". חלילה לנו לנצל אורות טהורים אלו לשימוש חומרי, אולם רשאים אנו, ואף חייבים, לראותם, להתקשר אליהם, ולאורם נצעד לעד.