כיצד נהרג בקרב אלעזר בנו של מתתיהו החשמונאי?

חמישה בנים היו לו, למכריז המרד מתתיהו בן יוחנן, הכהן הגדול. בנו בכורו, יהודה, היה למנהיג המרד הגדול, ועמד בראש כל מערכותיו. אב זקן ונחוש וחמישה אחים החלו את המרד ששינה את פני העולם, בפרט את העולם היהודי.

אח אחד לא זכה לחזות בניצחון. הוא נפל חלל באחת המערכות המכריעות. סיפור גבורתו ונפילתו נכתב לדורות בספר החשמונאים:

'צבאו' הקטן של יהודה - למעשה, קומץ איכרים חמושים בתחילה רק במגלים וקילשונים, גבר באורח ניסי על חיל המצב היווני בארץ ועל הגדודים שהוזעקו מארם.

לנוכח הכשלון המחפיר ציווה אנטיוכוס על עריכת גיוס כללי, ושלח עשרות אלפי חיילים לקרב המכריע. לצורך הקרב הוא גם פתח את מכלאותיהם של פילי הקרב הענקיים. מכונת המלחמה האדירה של הממלכה היוונית יצאה לדרך, ובראשה עמד אנטיוכוס עצמו, מתוך מגמה לכבוש את הארץ ולרמוס את המורדים.

אך כאן אירעה בהשגחה פרטית ממרום תקלה חמורה מאד. הפילים יצאו לדרך בקול תרועה. צווחות הפילים ורעם פסיעותיהם הבעיתו את סוסי המרכבה המלכותית. הסוסים מרוב בהלה הזדקפו על רגליהם האחוריות, המרכבה נטתה, ואנטיוכוס מעד ונפל. גלימתו נתפסה ביתד המרכבה. הסוסים המבועתים פתחו בדהרה, והוא נגרר על פני המשעול הסלעי, נחבל ונחבט בריסוק עצמות. מאז, הוא שכב פצוע ומרוסק עד שהגיע סופו של העריץ והוא מת במיתה משונה.

בנו, בן השמונה הוכתר למלך. ליזיאש, שר צבאו, הציע למחוץ את ההתקוממות ביהודה בסנדליהם המסומרים של מאה אלף חיילים, בפרסות שמונים אלף סוסים ובצעדם של עשרות פילים. על אגפיו גונן בשורה של מרכבות, שגלגליהן הניעו להבי חרמשים שקצרו כל מי שהעז להתקרב אליהן.

ליזיאש נשמר מהפתעות.

יהודה המכבי הכין מארב בהרים החולשים על בקעת בית סוחרה. יחידות החילוץ היווניות שנשלחו לכבוש את פסגות ההרים, הוכרעו במהרה, ביעילות ובדממה. יהודה חלש על העמק.

ואז נשמע הרעש העמום, הקצוב, צעדם של הפילים.

הם צעדו בסך, ארבעה בשורה, כשעל גבם צריחים ענקיים. אשנבים צרים נפערו בצריחים אלו, ומאחורי כל אשנב – קשת דרוכה.

כל פיל הוקף באלף חיילים חמושים, לבושי שריון ובחמש מאות פרשים.

ארבעה פילים נכנסו לעמק, מוקפים בארבעת אלפים חיילים ובאלפיים פרשים. אחריהם הופיעו עוד ארבעה פילים, ועוד ארבעה ועוד, ועוד... והרחק מאחוריהם, מאחורי שדרות הפילים, נצצו רבבות החניתות של חיל הרגלים הפוסע בסך.

מראה זה נגלה לעיני יהודה, הנחבא בהרים עם קומץ לוחמיו. אך מראה זה לא הפריע לו לקרוא: "מי כמוך בא-לים ה'!" ולשעוט במורד – לעבר המרכבות בעלות הלהבים המשספים, לעבר הפרשים הדרוכים, חיל הרגלים והמוני הפילים...

ניטש קרב שסיכוייו אפסיים, ביחס של מאות לאחד. על כל לוחם יהודי, חשוף ודל נשק, ניצבו מאות חיילים אוחזים מגן וצינה, כשידיהם מיומנות להלחם ביהודים המועטים.

ואז הבחין אלעזר החורני, אחיו של יהודה המכבי, בפיל ענק שהצריח שעל גבו התנשא מעל לאחרים, ופיתוחיו וקישוטיו הרהיבו עין. "אין ספק", אמר בליבו, "שזהו פילו של המצביא ליזיאש, שר הצבא". הוא חשב שאם יצליח לפגוע בו ולהרגו, יוכרע גורל הקרב, כפי שהריגתו של גליית הכריעה את הקרב נגד הפלישתים. לכן, הוא הבקיע לעצמו דרך בחירוף נפש, חרבו קצרה על ימין ועל שמאל, פילסה לו דרך והבקיעה את חגורת הפרשים והרגלים. כל החניתות כוונו לעברו, כל החרבות הונפו – אך הוא הצליח להגיע אל הפיל, להיכנס תחתיו, ולתקוע בו את חרבו, עמוק, עד הניצב, ולהגיע אל הלב. הפיל הניף את חדקו, הריע בתרועת כאב, הזדקף על רגליו האחוריות והתמוטט, כשהוא קובר תחתיו את אלעזר האמיץ.

הקרב נמשך במלוא עוזו. לנוכח מפלת הפיל לא נשמעו קולות שבר, וחיל יוון לא הוכה בתדהמה. למרות המראה החיצוני, לא היה זה פילו של ליזיאש.

ליזיאש נותר בחיים, והוא שכרת לאחר סידרת קרבות עקובה מדם ברית שלום עם יהודה המכבי ואישר את העצמאות הדתית והמדינית של העם בציון. המרד הנועז הצליח. ארבעה אחים למודי קרבות השתתפו בטכס חתימת החוזה. אחד לא זכה: אלעזר החורני. הוא נקבר תחת גופת הפיל, שרבצה עליו כגל עד למסירות נפשו. אנדרטה לתעוזתו.

ובכל שנה, בימי החנוכה, אנו נזכרים בו מחדש בעצב מהול בהערצה.