בדרום ההיכל עמדה מנורת הזהב. המנורה היתה יצירה מרהיבה, שובה עין ביופיה, שהותכה באש קודש ויצאה בשלמות, מחוטבת ומעוטרת כפתורים ופרחים. כולה עשויה מקשה אחת, זהב טהור מזוקק.

מנורה זו, לא נעשתה, חלילה, כדי להאיר את המקדש. מלך מלכי המלכים הוא אורם של ישראל, ואין הוא צריך אור גשמי של בני אדם. עיקר ייעודה - להאיר לישראל, "להודיע שהשכינה שורה בישראל".

כיצד היא מפרסמת את רוממותו של העם הנבחר?

מנורת המאור, בהיותה דולקת במקדש, היתה מפיצה את אור התורה. ממנה היה מגיע לעם שפע קודש של חכמה אלוקית. ככל כלי המקדש היתה המנורה עשויה בחכמה נעלמה. בגביעיה, בכפתוריה ובפרחיה רמוזים סודות עילאיים עמוקים. גם ברובד הנגלה לעין, היתה במנורה סגולה לרומם את המתבונן בה ולהאציל על נשמתו השפעה רוחנית. תפקיד המנורה היה להאיר בעם ישראל את אור חכמת התורה.

בימים שבהם עמד המקדש על מכונו, היתה חכמת התורה מפכה בעוז בקרב העם. לימוד התורה היה עיסוקם המרכזי של רוב בני עמנו. גם העמלים לפרנסתם - היתה התורה בעיניהם עיקר, והיא היתה שיחם ושיגם. בתי המדרשות היו מלאים בתלמידים מבקשי תורה, ששתו בצמא את דברי רבותיהם.

מקור החכמה היה המנורה. כידוע, שמן הזית מסמל את החכמה: "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה" (ברכות כ"ח, ע"א). אור שבעת הקנים סימל את החכמה האלוקית. את חכמת התורה קיבל עם סגולה, והיא חכמתם ובינתם לעיני העמים.

היוונים לא יכלו לסבול את העליונות המוצהרת של עם ד'. לפיכך, ביקשו לבולל את ישראל בין כל העמים ולהטמיע בהם את תרבותם.

יוון דרשה מישראל להכריז: "אין לנו חלק באלוקי ישראל". אין אתם בנים אהובים שלו יותר משאר בני עממים, לא אתם המיוחסים. היוונים לא החריבו את בית המקדש, אלא חיללוהו. לא שפכו את השמן הטהור, אלא טימאו אותו. הם ביקשו לכבות את נר התמיד ולבער לנצח את יקוד אש האהבה שבין ישראל לבין קונם.

"וחושך" - "זו מלכות יוון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיה".

יוון ביקשה, כביכול, לספק תחליף. הם מילאו את הארץ בחכמה, הפיצו תרבות חדשה ומושכת. אור גדול מדומה הביאו עימם היוונים. סינוורו את בני העם בשלל אורות בוהקים, אינטלקטואליים ומשכילים.

יוון התגאתה ברחבות אופקים, במחקרים חדישים, בחכמות מפוארות, בנויות לתלפיות. מדעים, ספרות, אמנות, רטוריקה, פילוסופיה ומחשבה. כל אלו נחשבו לחידושים בעולם העתיק.

האור היה מסנוור. קשה היה לראות בכל ההיצע הנאור והמתקדם - חושך. אך חכמינו לא הלכו שולל אחרי הנגוהות המפתים.

בהבחנה ברורה וקולעת קראו שם לחכמות ה"יפהפיות" הללו והגדירו אותן כ"חכמות חיצוניות". בביטוי חד משמעי הם תחמו אותן בגבולן ודחו אותן החוצה - מחוץ לכותלי בית המדרש. חיצוניות הן, טפלות וחסרות משמעות. התורה והחכמה החיצונית - לא תוכלנה לדור יחד בכפיפה אחת.

מהי משמעותה של הגדרה זו? מדוע סותרת תרבות יוון את חכמת התורה?

חכמת יוון שטחית היא. כל עיסוקה במעטפת בלבד, בקליפות הסובבות את הגרעין. היוונים חקרו את הבריאה בחיצוניותה, התעמקו בחוקי הטבע, ניסחו וגם מצאו נוסחאות וכללים לתופעות החיים. התבוננו באדם ובתהלוכות נפשו ולמדו על חיי היחיד והחברה. אמנם, מעולם לא ניסו לעשות ולו צעד אחד פנימה, להכיר את נשמת הדברים, לראות את יד הבורא המפעילה את ההוויה. ביכרו להתעלם מן הפנימיות, כיוון שהיא מחייבת אמונה ומוסריות. המציאו אידיאולוגיות כדי להכחיש כליל את קיומה של הפנימיות.

אריסטו, גדול חכמי יוון, היה המוביל של תנועת ההכחשה. הרמב"ן חרץ במשפט אחד את טעותו העקרונית: "היווני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב, הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו - אינו אמת".

בחוצפה ובעזות מצח התיימרו היוונים לקבוע כי מה שהחושים אינם מספקים, מה שהשכל מנוע מלקלוט והוא אינו קיים.

בחכמת אומות העולם, ציר המרכז שעליו יסוב הכל, הוא האדם. כאן מתחילה וגם מסתיימת כל חכמתם ובינתם של העמים. אפילו את אליליהם ראו היוונים בצורת בני אדם, ולכן, ייחסו להם תכונות אנושיות, ואפילו יצרים קטנוניים, כמו, קנאה, תאווה וכבוד, השכיחים בחברת בני האדם.

נקודת המוצא של התורה שונה בתכלית. אין כתורתנו המעלה על נס את האדם, אולם עם כל חשיבותו, אין האדם נמצא במרכז ההוויה, הקב"ה הוא המרכז. גם יקרת האדם נובעת מכך שנברא בצלם אלוקים.

מתוך כך נובעים גם שינוי היחס אל החכמה ואל תעודתה. בעוד שביוון, פסגת השאיפה היתה למצות מן האדם את מרב תבונתו, ועל ידי כך להעלות את רמתו האנושית, דעת תורה גורסת כי תכלית האדם לדבוק בבורא וללכת בדרכיו. שאר כל המצוי בעולמנו, כולל חכמת האדם, יש לה מקום רק אם הם משרתים אותה מטרה גבוהה.

השקפת העולם הנוכרית שואפת להפיק מן האדם את המקסימום האפשרי. היא מדריכה אותו לפתח שיטות וגישות שתבאנה את מרב התועלת לעצמו ולחברה. אמנם גם התורה ממריצה את האדם למצות את יכולותיו, אולם לדעת תורה, השיא שאליו מסוגל אדם להגיע, הוא התאמת דעתו לדעת התורה - שהתורה תעצב את חכמתו.

היהודי יודע שיש גבוה מעל גבוה, הרבה מעבר למה שמסוגל קט שכלו להכיל. בימים עברו היתה נפוצה בעם מעלת הנבואה. דרגה זו מביאה את האדם להתפשטות החומר. הנבואה גוברת על מחיצות השכל ומעלה אותן להשגות שלמעלה מכוחו. אמנם גם בדורות מאוחרים יותר, כאשר אבד חזון מישראל, עדיין קיים הבדל מהותי. על בני ישראל נאצל ה"שכל האלוקי" שמקורו בתורה הקדושה.

אמנם גם היהדות נותנת ערך מה לחכמות נוספות. אין היא מכחישה את קיומן ואינה שוללת לחלוטין את העיסוק בהן, כאשר הן תחומות בתחומן. אך השם "חכמה" מזכיר לכל בר דעת: "כח-מה". מה כוחך? מוגבל וקצר.

שבעת הקנים שבמנורה באים כנגד שבע החכמות. כל החכמות כולן הן יצירות של הקב"ה. כולן אצולות מהחכמה העליונה שנתן הבורא לבשר ודם. תנאי אחד יכשיר אותן לדלוק: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - כל הנרות צריכים להיות מכוונים כלפי הנר המרכזי, נר התורה, להשתעבד לו ולהיות לו לעזר ולסיוע. ואמנם, במנורת המקדש כל הנרות הצדדיים פנו כלפי המרכז, כלפי הנר האמצעי.

גם אותן ידיעות טבעיות נחוצות שיש בחכמות החיצוניות כלולות בתורתנו הקדושה. חכמי התורה שבכל הדורות בקיאים היו בחכמות ובמדעים והכירו את הוויות העולם, אף על פי שלא עסקו בהם באופן ישיר. התורה הקדושה היא שגילתה להם את כל צפונות הטבע ומסרה בידיהם מפתחות לחדרי החכמה.

יחד עם ההכרה בקיומן של חכמות נוספות, מזכירה המנורה את ההשקפה הצרופה, מתריעה לבל יהין אי מי לשלב ולמזג אותן עם חכמת התורה. לימוד התורה עצמו צריך להיות נקי מכל תערובת, חף מכל סיג. כל ניסיון של עירוב לימודי "השכלה" עם החינוך התורני יביא ליצירת כלאיים, שסופה נחרץ לכישלון.

עקרון השמירה על אור המנורה הזך, מומחש בחיזיון נורא הוד שראה זכריה הנביא, וכולו סמל וחידה (זכריה ד', ב'): "ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה". המנורה שראה זכריה תוכננה באופן שאינה נצרכת לקבל הספקת שמן למאור מבחוץ. היא שואבת אותו בעצמה מצינורות שעל גבה. כיצד? על גבי המנורה מורכב כמין ספל כדורי ("וגולה על ראשה"). מן הספל יורדות שבע מוצקות (צינורות) אל שבעת קני המנורה. באמצעות המוצקות נמשך השמן מן הגולה אל הקנים. ומניין יורד השמן לתוך הגולה? "ושנים זתים עליה, אחד מימין הגולה ואחד משמאלה". הספל שעל גבי המנורה קולט שמן ישירות מן הזיתים, ומזרים אותן אל נרות המנורה.

ייחודה של המנורה - במקוריותה, בהיותה בלתי תלויה בשום גורם חיצוני. מעצמה וממקורה היא נובעת ומתברכת. הווי אומר, עצמאותה של המנורה היא היא הגורמת לאור להיות צלול וזך. זהו התנאי לנר התמיד שלא יועם זיוו.

אף חכמת התורה נשמרת בטהרתה, רק כאשר אין מערבים בה חכמות חיצוניות. זה היה סוף דרכם של רבים שביקשו למזג השכלה נוכרית עם התורה הקדושה. לא רק שהמזיגה לא עלתה יפה, אלא שהללו נטשו את התורה ודבקו בעמים ובמנהגיהם. רק הישיבות ובתי האולפנא שלא כללו השכלה חיצונית בלימודיהם, החזיקו מעמד ברוחות הזמן. רק בהם נשמר אור התורה המקורי, והוא ממשיך לעבור מדור לדור.

בעוונותינו חרב הבית ונותץ ההיכל, כלי המקדש הלכו בשבי, נגנזה המנורה הטהורה. אך לא לחלוטין.

אור התורה לא נגנז גם בגלות הארוכה. עדיין דולק נר התמיד, יוקד לנצח בהיכלי התורה ומקרין על העם. ימי חנוכה מזכירים לנו לשמור על הנר בטהרתו, להרים על נס את לומדי התורה, שומרי הגחלת. להבעיר בבזיכים רק מסורת צרופה ומזוקקת - שמן שלא נמהל בשאר השמנים.

שלושים ושישה נרות תקנו חכמינו להדליק בחנוכה, וכנגדם נסדרו שלושים ושש מסכתות בתלמוד. כל מסכת היא נר, נר שיבליח בחשכת הגלות ויאיר לעמנו את הדרך, עד שתשוב המנורה לדלוק בהיכל ד' על כנה.