מצרים הייתה מדינה מפותחת, עתירת משאבים, מתקדמת ומשכילה; בעלת עושר עצום שנאגר במשך מאות שנים בתכנון מבריק ובחריצות. מי היאור הגואים על האדמות הדשנות ומאות אלפי העבדים העלו את מצרים למקום הראשון במשפחת העמים.

תוך שנה הקיץ הקץ. המכות הגיעו ממרום בחישוב מדויק על יחסם של המצרים לבני ישראל, על השעבוד הקשה ועל ההתעללות.

פרעה הוא נציגה של האסכולה הכפרנית, התולה את כל התרחשויות היום יומיות במקרה, כאילו הדברים מתרחשים מאליהם, בלי יד מכוונת. הוא מתווכח ומתמקח עם משה בן השמונים ועם אהרן בן השמונים ושלוש.

משה ואהרן לא נאלמו דום בפני המלך. להפך, הם הציבו בפניו אתגר פילוסופי מביך, שסתר את עיקרי השקפתו ועמד בניגוד לתרבות מדיניותו, תרבות המאמינה באלילות. כך הצהירו השניים אל מול כסאו הגבוה: "כה אמר ה' אלֹקי ישראל: 'שלח את עמי'" (שמות ה, א).

פרעה באופן חד משמעי דוחה את הציווי ומתבצר בעמדותיו: "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקֹלו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה'" (שם שם, ב).

תשובה קצרה וכפרנית זו מביאה בעקבותיה עשר מכות. מכות שלא נועדו רק להעניש, אלא גם לחנך; להעמיד את המלך הטועה על טעותו, להביאו להכרה בדבר אחריותו של האדם למעשיו. כל אחת מהמכות הוכיחה את השליטה הבלתי מוגבלת של הבורא בטבע על כל גווניו. עשר המכות היו עשרה שיעורים באמונה.

מכת דם

מצרים שטופת דם. האגמים, הנהרות ובראשם הנילוס – אלוהיהם, כולם אדומים. והריח... אי אפשר לעמוד בו. הפה יבש, הלשון נדבקת לחיך, הראש סחרחר. כשאין מים, נוטלים פירות. סוחטים פרי, ו...דם!

המצרי המסוחרר בא אל היהודי: "מים", הוא דורש. היהודי נותן לו כוס מים, אבל כשאך נכנסו המים לפיו של המצרי, הם הופכים ל...דם. מאותם מים הם שתו ביחד. אך כאשר נגעו המים בשפתותיו של המצרי, שוב הפכו לדם. "קח כסף", התחנן המצרי לפני היהודי. הפעם המים נותרו... מים.

עייף ותשוש שב המצרי לביתו, נשען על הקיר, ולפתע חש כי בגדו נרטב ב... דם. "רק מיטה לישון", הוא משווע, אבל גם המיטה מוציאה דם. אשתו סיימה להכין עיסה. הכניסה אותה לתנור, אך, אויה! דם מבצבץ מהעצים ומכבה את האש.

מכת צפרדע

לפתע, בלא התראה מוקדמת, חשך על המצרים עולמם. מן היאור, שעדיין לא התאושש ממכת דם, עלתה צפרדע ענקית. המצרים רוגזים ומפליאים בה את מכותיהם. אך היא, כמו מתנקמת. עם כל מכה שניחתה עליה, התיזה נחילים נחילים של צפרדעים.

בכל מקום שהיו בו עפר וטיפה של מים, נוצרה צפרדע. גם מתוך בטנו של המצרי נשמע קול קרקור. אשת המצרי לשה בצק והסיקה את התנור, והצפרדעים נכנסו לתוך העיסה. הן גם מסרו את נפשן ונכנסו לתוך התנור הבוער!

מכת כינים

כל עפר מצרים הפך לכינים. ארבעה עשר מיני כינים הביא עליהם הבורא. הקטנה שבהן כביצה של תרנגולת, והגדולה – כביצה של אווז.

המצרים מתפתלים בלי הרף ומנסים להיפטר מהכינים, אך ללא הועיל. גם הקרקע הייתה מלאה כינים, והמצרים נאלצו לפסוע על שכבת הכינים המהלכת. הכינים דקרו כמחטים בבשרם הכואב.

החרטומים הגיעו להכרה במציאות ה' ואמרו: "אצבע אלֹקים היא" (שמות ח, טו). אולם פרעה וכל המצרים טרם הסכימו להשלים עם ההכרה במציאות ה'.

מכת ערוב

לפתע הופיעו עורבים וכל בעלי כנף, ומלמטה אריות, נמרים, זאבים, דובים ונחשים. עימם באו גם הזבוב, הצרעה, הפרעוש, הפשפש והיתוש. הם צבטו את עיניהם ונכנסו לאוזניהם. אפילו בהמות שאין דרכן להרוג, הרגו בהם. המצרים ברחו, אך הצרעה רדפה אחריהם מחדר לחדר עד שלכדה אותם. בהלה רבה! המצרים נעלו את דלתותיהם על בריח, אבל אי אפשר היה להימלט. מן הבתים עלו צווחות נוראות. הערוב חשף את שיניו ונגס בכולם.

תחילה הגיע הערוב לארמונו של פרעה, מאחר שהוא התחיל להרשיע כשציווה לזרוק את הבנים ליאור. מביתו התפשטו החיות ובאו לבתי עבדיו, ולאחר מכן לכל ארץ מצרים, עד שהשחיתו את הארץ.

מכת דבר

משה התרה בפרעה בפעם האחרונה שאם יסרב לשלוח את בני ישראל, למחר תפגע יד ה' במקנהו, וכל הבהמות שירעו בשדה ימותו בדבר כבד מאוד.

המצרים האמינו להתראת משה, והבינו שהם עלולים להפסיד את בקרם וצאנם. חלקם הזדרז אפוא ומכר את בקרו לישראל במחיר מוזל.

לא רק בבהמה היכה הדבר מכת מוות, אלא אף ברוכב. הסוס נפל ורוכבו עימו.

מכת שחין

המכה פגעה בגופם וגרמה להם אבעבועות כואבות. השחין היה לח מבחוץ ויבש מבפנים, ולא יכלו להירפא ממנו. במשך שבוע סבלו המצרים מגירודים ומכאבים. הצרעת שהצטרפה לשחין העצימה את הכאב. השכיבה גרמה כאבים עצומים לגופם הפצוע. בחוץ יללו מכאב הבהמות, שהשחין פרח גם בהן.

עשרים וארבעה מיני שחין הביא הקב"ה עליהם. רפואתו של סוג זה הייתה מכתו של סוג זה.

מכת ברד

ברקים מבריקים בשמי מצרים, רעמים מרעימים, הארץ רועדת. מן השמיים נפלו עליהם אבני ברד. אבן הברד נבקעה, והאש יצאה מתוכה. גחלת האש נבקעה והברד יצא מתוכה. הברד שבר את כל העצים, את הפשתה ואת השעורה, ולאחר מכן באה האש ושרפה אותם. אלו ששהו בחוץ היו אומללים. שלושת הטפחים התחתונים היו מכוסים בברד, שלושה טפחים עליונים – אש.

מכת ארבה

הארבה כיסה את עין הארץ, והחשיך את מצרים. הוא קיצץ באילנות, עלה בבתים, חיסל את תכשיטיהם וסתם את המעיינות.

בתוך החושך הסתובבו המצרים ולא ידעו אם לילה עתה או יום.

עם תום המכה, באה רוח מערבית חזקה ונשאה עימה את כל הארבה לתוך ים סוף. לאחר שנעלם הארבה, נותרה הארץ חרבה לחלוטין!

מכת חושך

ביום בהיר, כשהייתה החמה במלואה, ירדה חשכה על כל ארץ מצרים. לפתע, בלא כל התראה, הפך אור היום לחושך מוחלט!

בשלושת הימים האחרונים היה החושך כבד ביותר. לא רק אור השמש הסתתר, אלא ירד אד עבה מן השמיים וכיסה את הארץ. מי שישב לא היה יכול לעמוד והעומד לא היה יכול לשבת.

מכת בכורות

בדיוק בחצות הלילה ירד הקב"ה, פסח על בתי היהודים והמית כל בכור בארץ מצרים. הוא ירד לנקום את דמם של בניו האהובים.

בלילה זה הייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. הורים ראו את יקיריהם נופלים לנגד עיניהם. היו בכורות שפרפרו כל הלילה עד למחרת, ואז נשמו את נשימתם האחרונה.

רק אחד מכל בכורות מצרים נשאר לפליטה, פרעה! הקב"ה השאירו למען ישמש עדות חיה על אשר הפליא הקב"ה להכות בעם המצרי.