בני ישראל שניצבו והתבוננו משתאים בהתפרקותה של ארץ השעבוד, נקראו עתה לתרום את חלקם למאמץ הגאולה. רגע לפני השיא של הדרמה המצרית, בטרם בוא מכת בכורות שהיכתה בהלם נורא את מצרים, ניתן להם צו אלוקי:

"בעשור לחודש... ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר לחודש הזה, ושחטו אותו כל עדת ישראל... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (שמות י"ב, א'-ז').

מצווה זו ידועה כמצוות קרבן פסח. מצווה שקיימו בני ישראל בקפדנות, ברוב עם, למשפחותיהם, עד חורבן בית המקדש. המצווה הוענקה לעם על אדמת מצרים לפני גאולתו. זוהי מצווה המוליכה אל הגאולה, ומכאן מוביל העיון אל הקשר העמוק בין קיום המצווה לבין אפשרות הגאולה בכלל.

המטרה של גאולת מצרים היתה לשחרר את האנושות מהשעבוד לתפיסות האליליות. והנה, התברר, שעם ישראל עצמו היה שבוי אף הוא, על סף גאולתו, בידי אותן קונספציות. שנות המגורים במצרים, הגלות והמצוקה פעלו את פעולתן. השפעת הסביבה המצרית, אורח חייה האלילי, החומרי והמופקר, הטביעו את רישומם בליבות העבדים העבריים. על כן, כל עוד קיימות צלקות אליליות בנפשם, עדיין לא יכלה הגאולה להגיע. נעשה הכול למען יידעו ויבינו כי אין ערך לגאולת הגוף, אם נפשם עצמה משועבדת. אין טעם בחיים חומריים עצמאיים, אם רוחם שרויה בגלות של התרבות הזרה. אך בעוד גאולת הגוף נתונה בידיו של האלוקים, פדות הנפש תלויה ברצונו של האדם ובמעשיו. עליו לשחרר את עצמו, אם רצונו שיוציאו האלוקים ממצרים.

השה היה אחד מאלוהי מצרים. לו הם סגדו, בו האמינו ובו נהגו כבוד. מפניו חששו, ולעולם לא פגעו בו.

עתה הוטל על בן ישראל לשחוט במו ידיו את השה האליל. לשחוט אותו בתאריך שנבחר מראש, הוא יום ארבעה עשר בניסן, ולאוכלו בליל חמישה עשר בניסן. זהו תאריך מפתח בעוצמתו של מזל טלה, על פי הכללים האסטרולוגיים שהיו ידועים באותם ימים.

שיא כוחו של אליל זה, באמונה המצרית, היה בחודש ניסן, שמזלו הוא מזל טלה. כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשירי לחודש, ועוצמתו פגה לאיטה מן העשרים בו. כך שביום החמישה עשר, המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו, ביקום ובאדם.

דווקא בתאריך זה, בסופו של יום ארבעה עשר בניסן, מצווה היהודי לשחטו! להפגין בפעולות השחיטה, האכילה ומריחת המשקופים בדמו, את ההתגברות על האמונה המצרית, המקננת אולי בסתר הלב. השחיטה לא תתבצע בגניבה, בחשכת הליל, או הרחק מאין רואים. להיפך, המעשה ייעשה ברוב עם ובפומביות מודגשת.

אם נבין ונקלוט עד כמה שלטה השפעת האמונה בכוחותיו האלוהיים של השה בלבבות בני ישראל, נבין ונקלוט את המהפכה הנפשית שגרמה להם שחיטתו. היא שחררה אותם בבת אחת מתלות רוחנית באמונות זרות. באותה פעולה הם יצאו אל החופש והשתחררו מהפחד מפני האדונים המצריים.

עוד בהיותם על אדמת מצרים למדו חירות מהי. הבינו שהיא הרבה מעבר לחירות פיזית גרידא. הם למדו כי ניתן להיות בן חורין גם כאשר הידיים נתונות בכבלים. את הרוח, רק האדם עצמו יכול לכלוא, ולא זולתו.

רק כאשר טעמו מחופש זה, ראויים היו גם לגאולת הגוף. ואכן, באותה שעה באה מכת בכורות ופתחה לפניהם את הדרך אל הדרור ואל הגאולה.