במרכז ההגדה של פסח ניצבת הפניה לארבעת הבנים. פותחים בבן 'החכם'. שאלתו היא: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם?" שאלה זו תמוהה היא, לכאורה, מאוד. במה הוא חכם, אם אינו יודע לפתוח חומש שמות, ולקרוא את פרשת גלות מצרים, את הסבל הנורא של השעבוד. ולפתע בדרך פלאית וניסית יוצא העם "בעצם היום הזה", והחכם שהוא צאצא של אותו עם, לא מבין מה העדות והחוקים? מה א"כ כל כך חכם בשאלה? וביותר לא מובן מה עונים לו: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח - אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" מהי ההבנה בתשובה לשאלה, בהדגשת הענין של איסור אכילה אחר האפיקומן?

כדי להבין נושא זה, עלינו לספר סיפור מרטיט שהתרחש בשואה האיומה, בחורבן הגדול של עיירות וקהילות יהודיות בכל רחבי אירופה והסביבה. אחד האירועים הקשים והטראומטיים ביותר היו "הסלקציות", ההפרדה בין אחים, הורים וילדים לנצח. באחת הסלקציות, היו שם אם ובנה הפעוט כבן שנתיים, ילד יפה תואר עם תלתלים זהובים גולשים. את אותו ילד חמודות החזיקה האם קרוב קרוב אל לבה, כאומרת: לא יצליחו להפריד בינינו. אך ה' רצה אחרת, וכשניגש אליה חיית האדם, חייל גרמני נאצי יש"ו, באכזריות נוראה הוא הפריד וניתק בין הילד לאמו, לקול זעקות השבר של שניהם. רגע לפני שנעלם אותו חייל עם הילד, רצה אחריו האם התחננה לאותו גרמני: 'עצור רגע בבקשה!' הוא נעצר, ואז היא נגשה בלהט אל הילד, הוציאה מכיסה מספריים וגזרה חתיכה קטנה מתלתליו, הניחה את התלתל בחרדת קודש בתוך מטפחת בד אדומה אשר הכינה מראש, וכך נפרדה בדמעות לנצח מבנה. חברתה אשר עמדה בסמוך לה, שאלה אותה לפשר המעשה של גזירת התלתל: "וכי את צריכה 'מזכרות' מבנך, מחמד עיניך, כדי לא לשכוח אותו?" ענתה לה האם: "אכן, אימא לעולם לא תשכח את בנה! ולכן, אני לא צריכה 'מזכרות' אך יש להבדיל בין לזכור במח, לבין להרגיש ולחוש בלב. אני יודעת שיהיו רגעים שבהם הגעגועים לבני יציפו אותי מכף רגל ועד ראש, ובאותם רגעים ארגיש שאני זקוקה למשהו אשר ייתן לי כוח להתמודד, כדי לא להתמוטט נפשית. אז אני אגש ואפתח בחרדת קודש את המטפחת האדומה, אעצום את עיני, אמשש את התלתל, אנשק אותו ואראה בדמיוני את הילד האהוב והבלתי נשכח. או אז אחווה וארגיש בליבי וברגשותי כאילו בני יקירי מחמד ליבי נמצא לידי".

סיפור מרטיט ומטלטל זה נוסך אור חדש לשאלת החכם ולתשובה של בעל ההגדה. החכם שואל שאלה עמוקה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם?" עומק שאלתו הוא: מדוע צריך את כל הסימנים הנמצאים על השולחן כדי לזכור את שיעבוד מצרים והגאולה, הלא מספיק ללמוד את התכנים והסוגיות של שיעבוד מצרים בהבנה לוגית אינטלקטואלית? מדוע צריך את הזרוע, החרוסת והמרור, כדי להבין את השעבוד, הרבה יותר מכובד להניח על השולחן חומשים ולהעמיק בהבנת השעבוד מחד, והגאולה מאידך? עונים לו מתוך הלכות הפסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" פירוש: לקראת סוף הסדר, לפני חצות הלילה, ישנה מצווה והיא אכילת מצת אפיקומן. כאשר מסיימים את אכילת מצת האפיקומן, אסור לאכול ולשתות מאומה (מלבד שתי כוסות היין האחרונות של ד' הכוסות וכן שתית מים.) מדוע? התשובה היא, כדי שהטעם של המצה ילווה אותנו לאורך כל הלילה, שהוא ליל שימורים. מדוע אנו זקוקים 'לטעם המצה?' הרי ניתן לזכור את המצה בחשיבה ובידיעה? התשובה היא שזוזהי כל מהות "ליל הסדר" לחוש ולהרגיש כדי להתחבר, לא די לזכור בתודעה השכלית מחשבתית, נדרש מאיתנו להרגיש ולחוות בלב!

שני תחומים אלו הזיכרון האינפורמטיבי והזיכרון התודעתי-רגשי-חוויתי, נבדקו באחד מן המחקרים המקיפים שנערכו בנושא. בדקו לדוגמא, כמה מספרי טלפון אדם ממוצע זוכר? (מדובר בקדם העידן הסלולארי, אשר בו לעיתים האדם בקושי זוכר את המספר שלו עצמו...) והתבררה התוצאה העלובה: כעשרה מספרי טלפונים בלבד! מנגד בדקו כמה מנגינות אדם ממוצע זוכר, והתוצאה היתה מדהימה: יותר מאלף מנגינות!! זאת למרות שמנגינה אחת פשוטה תופסת סדר גודל של מאות רבות של מספרי טלפונים! ואם כן, מה פשר השוני האדיר הזה? התשובה היא: מספר טלפון הוא אינפורמציה בלבד, לכן, רק אם מספר זה חשוב לנו מאד, אז נאלץ את תאי הזיכרון שבמוחנו לאחסן זאת. כאשר מדובר במנגינה היא שייכת ל'מחלקת החוויות', מנגינה היא חוויה, וחוויה זוכרים! חוויה נצרבת בתודעה הרגשית של האדם, ונשארת שם לנצח. תאי הזיכרון נפתחים ללא מאמץ כאשר מדובר בחוויה. אנו זוכרים מהילדות, מהורינו, מהתיכון, כי אלו הן בעיקר חוויות.

היהדות מעוניינת שהשבתות והחגים יהיו מלווים בסממנים רבים של חוויות בכל מעגלי השנה. כך גם ההכנות לחגים, כולל ערב פסח...

במבחן, האם הילדים יחכו לחגים או ח"ו ההיפך, הכל תלוי בנו ההורים. ביכולתנו ליצור אווירה חיובית שתשרור בבית בערבי שבתות ובהכנות לחגים, נטולת בקורת ורוויה במחמאות ובעידוד. כך ורק כך הילדים יחכו ויתגעגעו לשבתות ולחגים. ככל שנדאג ליצוק תוכן חוויתי לכל שבת וחג או לכל אירוע משפחתי יהודי, כך הילדים ייהנו יותר. ובעתיד יתרפקו בזיכרונות וגעגועים על החגים שהיו בחיק ההורים, וינסו להנחיל הלאה את המורשת. 'אם כל חי' היא: חווה, ולא חיה, כי לאימא יש כשרון מולד ביצירת חוויות. שמה חווה מלשון חוויה (הרש"ר הירש).

ליל הסדר כל מהותו היא לחוות, להרגיש, להחדיר בלב להגיע למצב של: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". חשיבה אינטלקטואלית לבדה לא תסייע לנו כדי 'לראות את עצמנו'. כמו שאינה דומה שמיעה לראיה - כך אינה דומה חשיבה לחוויה. רק חוויה שורשית החודרת ללב, תפתח את הלב היהודי. לכן, אתה 'החכם' דע שרק כאשר טעם המצה יהיה בפיך תחוש במרור בחרוסת ובכל סממני הסדר, תרגיש, תחווה את ההודאה לה' על יציאתנו לחרות.