חנה ושבעת בניה

בימי היוונים באה לידי ביטוי מעלתנו הייחודית, היא עקדת נפשנו על מזבח אמונתנו. יהודים רבים מסרו את נפשם באותן השנים, כדי שלא לעבור על דיני התורה. הדוגמה המופתית לתופעה זו הינה חנה ושבעת בניה.

הבה נתבונן באותו מעשה נורא של מסירות נפש, באותה גדלות רוח של האם הצדקת, שעליה נאמר: "אם הבנים שמחה".

פוליפוס הרשע הזמין את שבעת בניה של אישה מירושלים, ושלחם אל אנטיוכוס הרשע ליוון. המלך דרש מהם לעבוד עבודה זרה.

ענה לו הבן הראשון: "אדוני המלך, אני מכיר רק את אלוקי, לא אעבוד אחר זולתו, ולא אשתחווה אלא לו". כששמע המלך את תשובתו האמיצה של הנער, בערה בו חמתו להשחית, והוא הורה להמיתו בייסורים נוראים, כדי להטיל מורא על ליבם של אחיו. אך תקוותו של אנטיוכוס נכזבה. האח השני השיב גם הוא באומץ: "אדוני המלך, אולי סבור אתה כי חלש ורך לבבי יותר מאחי, אולם טעות בידך. חזק אני לא פחות ממנו בדבקותי בדתי, ועל מצוות אלוקי לא אעבור. עשו בי כרצונכם, יסרוני בייסורים כשם שייסרתם את אחי, אולם מאמונתי לא אסור ויהי מה. הסבל שנסבול מידך הוא סבל מוגבל, אולם לשכר שנקבל מאלוקינו אין קץ וגבול". המלך הורה להורגו בייסורים כאחיו הראשון ולהביא את האח השלישי.

אף אח זה היה אמיץ כאחיו. הוא אמר למלך: "אל תדמה כי אתה הוא המענה אותנו בכוחך שלך. יודעים אנו כי כל עונש שמגיע אלינו מידך, נגזר משמיים. הבורא מסר אותנו בידך לעשות בנו כטוב בעיניו, ואנו מקבלים עלינו באהבה את גזר הדין". כשאך סיים את דבריו, הוצא להורג.

כך אירע גם לבן הרביעי, לבן החמישי ולבן השישי. כעת נותר הבן השביעי, והוא נער קטן ורך.

ניגש המלך לשוחח עם הנער הקטן, ולשכנעו למרוד באלוקיו. הוא אף הבטיח למנותו לשר ולהעשירו עושר גדול, אם אך ייאות להשתחוות לפסלו. אולם הנער בז לדבריו ואמר לו: "הוי מלך זקן וכסיל, איך מתהלל אתה במתנות אשר אינן בידך. וכי יודע אתה אם תחיה למחר?"

אנטיוכוס עבר לשלב האיומים: "אם לא תמלא אחרי דברי, אייסרך בייסורים נוראים". שוב בז לו הנער וענה באומץ: "מוכן ומזומן אני ללכת אל אלוקי, ואיני מתיירא כלל מפניך".

כשראה אנטיוכוס שלא עלה בידו לשכנע את הילד, פנה אל אימו, שנכחה במעמד כשידיה אסורות באזיקים, ואמר לה: "חוסי על בנך, ונסי לשכנעו שלא להמרות את פי, כדי שלא ימות כאחיו. זכרי כי זהו בנך האחרון". כך ניסה אנטיוכוס לפרוט על רגשותיה הכאובים. ואולם האם הגאה לא שעתה לעצתו. היא זכרה גם ברגעים נוראים אלו למי נתונה נאמנותה, וביקשה לשוחח עם בנה ביחידות.

המלך נתן לה את מבוקשה. הוא סבר כי תנסה לרכך את ליבו, ולשכנע אותו להישמע לו. ואולם כשנותרה האם עם הילד לבדה, היא נשקה לו ואמרה: "בני יקירי, יודע הינך כי אוהבת אני אותך בכל ליבי ונפשי, וכי אני היא זו שתרחם עליך ותייעץ לך תמיד עצה טובה. העצה היא שעתה עליך למסור את נפשך על קדושת שמו הגדול של מלך מלכי המלכים, בלי להתיירא מרשע מרושע זה. אל תפחד מכופר זה, אל תתרגש מאיומיו ואל תאמין להבטחותיו. הידבק באלוקים ובמצוותיו, מסור עצמך למיתה כשם שעשו אחיך לפניך. דע, כי אילו היית יודע את האושר שהם זוכים לו עתה בעולם העליון, היית קצר רוח להגיע לעולם הבא ולהצטרף אליהם". היא סיימה את דבריה ובנה נקרא אל המלך.

"האם מוכן אתה להישמע להוראותי?" שאל אנטיוכוס.

מיהר הילד להשיבו בעוז ובבטחה: "אציית רק לבורא אשר יצרני ואיני ירא מפניך. אומנם בן שבע שנים אני ואתה בן שבעים, אך אף על פי כן, בז אני לך ולועג לסכלותך. מבקש אני כי תעשה לי כשם שעשית לאחי. טובה גדולה אתה מיטיב לנו בכך שאתה מזכה אותנו בגמול מידו של מלך מלכי המלכים, ואילו על עצמך אתה ממיט אסון. כאשר תגיע שעת הנקם, יהיה סופך ייסורים והשפלה רבה. מלכותך ושלטונך לא יוכלו להצילך מעונשו של האלוקים, והוא עתיד לנקום בך את נקמתנו", סיים הילד.

אמר לו הקיסר: "אני אזרוק טבעת על הארץ ואתה תתכופף לקחתה, ויהיה נראה כאילו השתחווית לעבודה זרה, ויאמרו הבריות שקיבלת עליך מצוות המלך. הרים הבן קולו ואמר לו: "וי לך קיסר, וי לך קיסר. על כבוד עצמך אתה חס ועל כבוד שמיים אי אתה חס".

אנטיוכוס הזועם הורה להוציאו להורג מיד במיתה משונה ובייסורים קשים יותר משאר אחיו.

ניצבה אם הבנים השכולה מול גופותיהם של שבעת ילדיה, אשר מסרו את נפשם למען קדושת שמו, ואמרה: "דעו לכם בני כי כאשר נולדתם, ברור היה לי כי עתידכם אינו בידי, בריאותכם אינה תלויה בי, חייכם אינם ברשותי, וכי לא אוכל להעניק לכם יותר מאשר יחפוץ הבורא. הוא אשר יצרכם, נפח בכם נשמה, העניק לכם חיים, וציווה עליכם להיות נאמנים לדתו ולתורתו. הוא קצב את ימיכם בעולם, וגם גזר כי תיפרדו מהעולם בצורה זו כדי לנסותכם. בוודאי ישיב את נשמתכם בתחיית המתים, יצילכם ממוות בעולם שכולו טוב, וייתן שכר לפעולתכם".

"אף אני מקבלת עלי את הדין באהבה. יודעת אני כי הבורא יודע טוב ממני מה טוב בעבורכם, ושמחה אני כפי שלא שמחתי מעולם. גאה אני בכם על שעמדתם בניסיון בגבורה, ולא יראתם מהייסורים ומהמיתה הקשה. מאושרת אני שיצאתם מהעולם כיהודים נאמנים לה' ולתורתו. אשריכם שזכיתם לאושר, לטוב ולנועם".

הרימה האם קול בכי מר ואמרה: "בני, לכו אצל אברהם אבינו עליו השלום למערת המכפלה ותאמרו לו: אתה ערכת עקדה אחת, ואני ערכתי שבע עקדות ביום אחד".

לאחר מכן נשאה אם גיבורה זו את תפילתה לפני הבורא שיצרפה אל בניה. תפילתה התקבלה ובעולם העליון היא נפגשה עם בניה, אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו.

עלינו ללמוד מאותו ילד קטן מהי גאווה יהודית! איזו תחושת ערך נפלאה צריכה למלא את ליבנו ביודענו כי יהודים אנו, חלק בלתי נפרד מעם סגולה אשר בחר הבורא. גאווה זו הינה מפתח עתיר עוצמה, שבאמצעותו יכולים אנו להתגבר על כל הניסיונות!

עתה נוכל להבין גם את העוז והתעצומות שעמדו מאחורי מלחמתם של המכבים. באיזו קרקע פורייה נבטו הזרעים של מסירות הנפש, של העזות אשר הביאה קומץ יהודים חלשים, נעדרי כלי נשק ועוצמה צבאית, לצאת למלחמת חורמה נגד אימפריה בלתי מנוצחת על צבאה האדיר. מאחורי אותה מסירות נפש עמדה גאווה יהודית איתנה ואמיתית, אשר לחמה את מלחמתה ואף הנחילה ניצחון.

בלי ספק זהו אחד המסרים הכבירים שימי החנוכה אמורים להותיר בנפשנו: עלינו לצאת מהימים הללו כשאנו גאים יותר ביהדותנו, מכירים יותר בערכנו כבנים לעם הנבחר. אם ימי החג ישפיעו לטובה על שייכותנו לעם ה', על תחושתנו שבנים אנו לאבינו שבשמיים, שגם לנו חלק באותה מסירות נפש למען ה' – והיה זה שכרנו.