עשר המכות שנחתו על פרעה ועל עמו במשך שנה שלמה, לא היו אקראיות. אילו היתה מטרתן לשחרר את בני ישראל משעבוד מצרים ותו לא, די היה במכה אחת שלא תסור עד לשבירת עקשנותם, כאב שינים למשל... אולם המכות שימשו למטרה נוספת, ארוכת טווח: לחנך את העם המזדכך ב"כור הברזל" ולהחדיר ללבו לקחי אמונה.

פרעה כפר במציאות ה', בהשגחתו ובשליטתו, ואז באו המכות וטפחו על פניו. הוא למד בדרך הקשה כי הבורא הוא שליט בכל חלקי הבריאה: בים, באויר וביבשה, והוא מנהיג את עולמו בהשגחה מדוקדקת: מפלה ומבדיל בין עז במקנה מצרים לבין עז במקנה ישראל, עוצר את המכות על גבול ארץ גושן היהודית ומחולל בטבע שינויים מהפכניים כרצונו: אש ומים בלולים יחדיו במכת ברד, יום הופך לחשיכה עבותה ועוד.

בני ישראל זכו לצפות במסכת ססגונית ומרהיבה של "הוכחות" לאמונה. להיות שותפים לחזיון חד פעמי של אותות ומופתים באדמת בני חם.

אולם בכך לא היה די.

היכן הושלמה 'ההוכחה החינוכית' של העם הנבחר? היכן קיבלו את 'תעודת הגמר' של 'בית הספר לאמונה'? - בים סוף.

לשם כך היה עליהם לעבור נסיון נוסף. בים התעלה העם להכיר את יד ה'.

הלקח נטבע בנפשותם ע"י חוויה מזעזעת ומרוממת כאחד. ברגע של יאוש עמד העם מול הים השוצף, וידע כי אין לו מוצא. לכודים הם מארבע רוחות ובדרך הטבע אבדה תקוותם. אלא שאז הצטווה משה רבינו להרים את מטהו על הים, וברגע אחד השתנה הכל. לנגד עיניהם התחולל הבלתי יאמן. מערבולת בלתי עבירה של מים קיבלה צורה ממושמעת של חופה שקופה. גלים משתוללים נרגעו בן רגע והסתדרו לשנים עשר גזרים, מפלסים דרך לעם הנחלץ מצרה.

חזיון נורא הוד זה רומם את בני ישראל לפסגת האמונה. כולם, מקטנם ועד גדולם, זכו לדרגה עליונה של הכרה בה', לדרגת נבואה נישאה שאף נביאים גדולים לא זכו לה.

עין בעין הם ראו במוחש את שלטון הקב"ה בבריאה. כאן הגיעה ה'הכשרה' של העם להשלמתה. במעמד קריעת ים סוף הבינו ישראל שגם סדרי הטבע הרגילים מעידים על הקב"ה "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". הם הבינו שגם הקרקע המוצקה שתחת רגליהם – נס היא מפלאי היוצר. גם הנס 'השגרתי' של "רוקע הארץ על המים", אינו פחות בחשיבותו מבקיעת הים.

בהכרה זו התעלו ישראל לשלמות מידת הבטחון. מכאן ואילך לא נצרכו עוד לראיות ולהוכחות בצורה של ניסים גלויים. מכאן ואילך הם השכילו ללכת ביבשה כבתוך הים, לראות את יד ה' שבנס הנסתר. אם להשתמש במילים מן המשל, הניסור של סוס העץ פקח את עיניהם לראות מה מושלמת היצירה כשהיא בשלמותה, ובמילותיו של הרמב"ן: "מן הניסים הגלויים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה".

מיד לאחר שעברו ישראל את הים, שב הים לאיתנו, חומות המים שבו להיות גלים כחולים, תמימים למראה. אין זכר לטלטלה שטלטלה את האזור.

אבל הלקח – לעולם עומד.

אמנם ניסי יציאת מצרים היו גילויים חד-פעמיים, אבל ניסים נסתרים מציפים עדיין את שגרת חיינו, רועמים בשתיקה. הנוכל להתכחש להם?

נתבונן מעט בניסי ים סוף, בנסים שחדרו למעמקי הלב היהודי והפכו לקנין נצח בנפשם.

כשמתבוננים בפסוקים המתארים את המפלה של המצרים ושקיעתם במצולות ים, נוכחים אנו לראות כי התורה מדגישה יותר מכל את המפלה האדירה שספג דווקא חיל המרכבות המצרי. איזכור הסוס, הרכב והפרשים עולה יחדיו למנין 26 פעם. עניין זה דורש הסבר מיוחד.

לעומת זאת, לגבי אובדן חיל הרגלים המצרי, שהיה הכוח העיקרי של הצבא המצרי, אין תיאור מפורט. גם אובדנו (או הצלתו) של פרעה עצמו – הסמכות העליונה ביותר של האימפריה המצרית – אינו נזכר במפורש בכתובים.

נתאר מעט על פי הכתובים את אשר התרחש באותם ימים:

שלשה ימים עברו מאז שבני ישראל יצאו ממצרים, והנה נודע לפרעה שבעצם עם העבדים ברח, וכלל אינו מתכוון לחזור לעבדותו.

פרעה ומקורביו נוכחו להכיר בטעותם, והבינו שבריחת עם העבדים העברי עלולה לערער את כל שלטון הממלכה. הם גם חששו מהלעג והבוז של האומות המשועבדות תחת שלטון האימפריה המצרית. פרעה מגייס במהירות את צבאו האדיר: "ואת עמו לקח עמו". כמובן, כלל הצבא חיל רגלי ומרכבות תובלה – "וכל רכב מצרים" (שם, ז') - קשתים, פרשים ועוד.

כדי לזרז את הגיוס, הראה פרעה דוגמה אישית ברתימת המרכבה המלכותית לסוסים – "ויאסור את רכבו".

הצבא המצרי מתקרב, בני ישראל הופכים את מבטם אליו, ואימה גדולה אוחזת בהם.

משה מקבל ציווי מה': "דבר אל בני ישראל ויסעו... ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו" (שמות י"ד, ט"ו). עמוד הענן חוצץ בין מחנה מצרים ומחנה ישראל: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". רוח קדים עזה נושבת כל הלילה, הים הפך לחרבה ובני ישראל עוברים בתוכו. כאשר רואים זאת המצרים, הם ממשיכים לרדוף אחריהם לתוך הים. ואז באה המפלה הנוראה:

"ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות". הצבא המצרי שהתגאתה במרכבות המהירות וביכולת התמרון שלהן בזכות שכלול גלגלי המרכבות והסוסים המשובחים, הפך באחת למסורבל ביותר. מרכבות התקיפה שהיו תמיד בראש הכוח התוקף, נפגעו ועצרו את כל תנועת הצבא שאחריהם.

עתה לא נותרה להם כל ברירה: "ויאמר מצרים אנוסה, כי ה' נלחם להם" (שמות י"ד, כ"ה). אך הם לא הספיקו למשוך את מרכבותיהם לאחור והמים שבו לאיתנם, זרמי מים אדירים פרצו משני צידי חומות המים הניצבים כנד, ולמצרים שהיו לכודים בתווך לא נותר פתח הצלה, המערבולת הענקית של זרמי המים האדירים סחפה את כולם למצולות.

היתרון שהיה למרכבות המצריות במהירותן הרבה, הפך להן לרועץ. הרוכבים שקשרו את עצמם כדי שלא לעוף מהמרכבה בדהירת הסוסים, נלכדו בה מבלי יכולת להחלץ – "סוס ורוכבו רמה בים".

בני ישראל שעלו ליבשה חששו שמא חיל המרכבות המהיר יעשה איגוף מעבר למקום בקיעת הים, וישיגם מהעבר השני של הים.

אלא שאז (שמות י"ד, ל'): "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", חיילי מצרים המתים, שרידי המרכבות המנופצות וגוויות הסוסים, נפלטו אל היבשה. החיזיון המדהים נסך תחושת בטחון אף בקרב קטני האמונה שבעם, שזו לו הפעם האחרונה שבה הוא רואה את הצבא המצרי שרדה בו (שמות י"ד, י"ג): "אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". ואז (שמות י"ד, ל"א): "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

מדוע באמת החליטו פרעה ויועציו לצאת למתקפת רדיפה אחרי ישראל, והרי כבר הוכו קשות בעשר המכות, ונוכחו כי אלוקיהם הגדול של ישראל נלחם עבורם?

יתרה מזאת, הרי הצלת בני ישראל יכולה היתה להתבצע גם ללא השמדת חיילות מצרים בתוככי הים, ואם כך, לשם מה תכנן ה' את קריעת הים ואת השמדת חיילות מצרים, על כל מרכבותיהם וכוחותיהם?

אכן, מצרים ואליליה הוכו קשות. האלילים שייצגו את כוחות הטבע - הובסו, כמו שהבטיח ה' (שמות י"ב, י"ב): "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים", אך יחד עם זאת נותר עוד כוח שהמצרים סגדו לו והעריצו אותו, והוא הצבא המצרי. בזכות צבא אדיר זה הפכה מצרים לאימפרית-על, וגאוות הצבא החזק והמשוכלל הזה היה חיל המרכבות וסוסיו המשובחים. פרעה ועבדיו סברו בטעות שאמנם אלוקי ישראל כוחו רב בעולם הטבע יותר מאליליהם, אך בקרב בין חיילות מצרים לעם ישראל, ודאי הם ינצחו.

לכן, הקשה ה' את לב פרעה ועבדיו, כדי שצבא מצרים ומיטב חילותיו יושמדו באחת. השמדת הצבא המצרי נועדה בעיקר לרומם את ה' לעיני אומות העולם, ובעיקר לעיני בני ישראל. "ה' איש מלחמה ה' שמו – מרכבות פרעה וחילו ירהבים".

הייתה זו מכה ניצחת לסגידה העצמית של מצרים לעוצמת הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית. "ואכבדה בפרעה ובכל חילו – וידעו מצרים כי אני ה'".

גם מרים מדגישה בשירתה (שמות ט"ו, כ"א): "שירו לה' כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים", אלוקי ישראל גבר על המצרים הגאים ושבר את גאוותם. גאוותם שקעה במצולות ים, כאות לזכרון עולם כי רק לה' נאה הגאווה.