שדות עמוסי חיטה בשלה מתנודדים ברוח. ריח עז של פריחת הדרים נישא בחלל. עצים ערומי ענף עוטים ירוק. פרפרים יפי כנף מרקדים בחללו של עולם ודבורים מזמזמות ממהרות לבנות את דור העתיד שלהן. זהו האביב על שלל מראותיו וריחותיו, אך בכך לא די.

אביב אינו רק הזדמנות נחמדה לחוש את הריח ואינו רק חוויה יפה לעיניים. יותר מאלו מהווה האביב מאורע של פעם בשנה לאדם עצמו.

לא בכדי שם ה', מסובב כל הסיבות, את האדם בתוך עולם של תקופות ותמורות. הריתמוס המופלא שמתחולל בעולם הגדול, נועד להשפיע על העולם הקטן, הלא הוא האדם.

וכך מלמדת אותנו תורתנו הקדושה (דברים ט"ז, א'): "שמור את חודש האביב, ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך השם אלוקיך ממצרים". מצווה זו, מהמצוות הקשות שבתורה היא. התורה מטילה את האחריות על חכמי ישראל לדאוג לכך שחודש ניסן יחול תמיד באביב, שהרי עם ישראל מונה את חודשיו ואת שנותיו ללבנה, ואילו עונות השנה מתחלפות בהתאם למסלול השמש. הפער בין מסלולה השנתי של החמה לזה של הלבנה, הוא מעל עשרה ימים. כדי לאזן בין שנת החמה לשנת הלבנה, יש לעבר את השנים. אחת למספר שנים אנו מוסיפים חודש אדר, וכל זה אינו אלא לכבוד חודש ניסן שצריך לחול באביב.

מדוע? ומה בכך אם לא יחול חודש ניסן באביב? לשם מה נזעקת התורה למערך שלם של עיבור השנים והתקופות?

את התשובה ניתן לקרוא בתוך הפסוק עצמו (שם): "כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים". נסביר את הדברים:

מצרים, כשמה כן היא. וממנו סוד כוחה - מיצרים. מצרים מודעת היטב לעוצמה הרוחנית האדירה החבויה בעם ישראל. היא מבינה כי עם זה מסוגל לכבוש את העולם כולו בעוצמתו הרוחנית. חכמה ואמת פנימית חבויים בו, והוא עשוי לסחוף אחריו את האנושות. מצב זה הוא רע מאד עבור פרעה ועבור מצרים.

לשם כך, יש לדאוג שהפוטנציאל הרוחני האדיר של העם העברי לא יצא אל הפועל. יש להעביד את העם בפרך. למי שעובד קשה אין זמן לחשוב, ולמי שאין זמן לחשוב, עלול לעבור את כל חייו בלי שידע על הפוטנציאל הרוחני החבוי בו. הוא עשוי להתגורר כל ימי חייו בקומת המרתף של עצמו, בלא לדעת על הקומות הגבוהות יותר ועל הנוף הנפלא הנשקף מהן.

מאז ועד היום פועלת מצרים באותה שיטה. אז קראו לה עבודת פרך, והיום מכנים זאת קפיטליזם - "תעבוד! תעבוד קשה! עבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה! תעשה קריירה, תקנה דירה, תשקיע בחסכונות! רק אל תחשוב על משמעות החיים. מי שחושב על המשמעות, עשוי בטעות למצוא אותה..."

ואכן, השיטה הוכיחה את עצמה. וכשבא משה לבשר לעם על הגאולה הקרובה, נאמר: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו'). לא זו בלבד שאין העם מסוגל לחשוב בעצמו, אף לשמוע אינו יכול. כשבא משה אל פרעה בשם העם ואמר: "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו" (שמות ה', ג'), היתה תגובתו של פרעה כה אופיינית: "כי נרפים הם, ועל כן הם צועקים לאמור נלכה נזבחה לה' אלוקינו".

האם הם עדיין מסוגלים לחשוב? האם יש להם זמן לחשוב על התכלית? אם כן - הם אינם עובדים מספיק קשה! "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר" (שמות שם). כך מטפלת מצרים בתופעות של ניצני רוחניות המבצבצים בעם. "שעות נוספות"... ואז שוב לא יהיה לאנשים פנאי לחשוב, ואין מקום לדאגה.

מה שעשתה מצרים לעם ישראל, עושה החורף לאדמה. החורף מניח מיצרים על כל כוחות הטבע. העצים שוקעים בתרדמת שלכת, הנמלים מכונסות בחוריהן, הטבע על שלל אוצרותיו כמו נכנס לקיפאון עמוק עד לבוא האביב. רק בבוא האביב עוטים העצים ירוק וניצני הפרי מבצבצים בריח עז. הציפורים ממהרות לבנות את קינן והפרפרים בוקעים מתוך גולמיהם. היקום כולו מתעורר לחיים, משל מתעורר הוא משינה עמוקה, מתמתח לכל צד ומחייך.

כך מתפתח תהליך מדוייק של חירות. הפוטנציאל האצור מבקיע את דרכו אל המציאות, אל המימוש. כל החורף היו העלים והניצנים חבויים עמוק בתוך הגזע והשורשים, החורף היה עומד עליהם ומצר את דרכם. עם בואו של האביב, חווה הטבע יציאת מצרים - חירות.

לפיכך "שמור את חודש האביב... כי בחודש האביב הוצאתי..." - יציאת מצרים אינה מאורע חד פעמי שהיה והסתיים, וכל מה שנותר לנו עתה הוא שימור זיכרון המאורע בלבד. בכל שנה ושנה, בהגיע התאריך המיועד, מקבל כל יהודי הזדמנות לצאת ממצרים.

למי מאיתנו אין 'מצרים'? מי לא חש לפעמים כי חייו אינם מדוייקים? חבוי בהם כה הרבה עומק לא ממומש. מי לא רוצה להיות "מה שאני באמת"? לא מה שמקובל, לא מה שכולם, להיות אני! זוהי חירות.

כשהוציא בורא כל העולמות את בני ישראל בחודש האביב, לא היה זה תאריך אקראי. כוונה אלוקית עמוקה היתה טמונה בו, לשלב את חירותו של האדם בחירותו של הטבע.

יתבונן היהודי במופע החירות שמציג היקום למענו ויחוג את חג החירות, את חג הפוטנציאל המתממש, הוא חג הפסח.