בתורה מתואר כיצד פרעה, שליטה של האימפריה החשובה ביותר בעולם בזמנו, מתווכח ומתמקח עם שני אנשים זקנים, עם משה בן השמונים ועם אהרן בן השמונים ושלוש.

נשאלת השאלה: מדוע לא נתן פרעה הוראה להרגם או לפחות להכניסם לכלא? זאת ועוד, פרעה סובל ונאנק תחת עול המכות, ומגיע לקצה גבול יכולת הסבל במכה התשיעית. באותה שעה הוא פונה למשה ואומר: "אל תוסף ראות פני" (שמות י', כ"ח). אכן זוהי תגובה טבעית של אדם סובל ומעונה. ומהי תשובתו של משה אליו? "כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך... ויצא מעם פרעה בחרי אף" (בראשית י', כ"ט. י"א, ח'). על מה חרה אפו של משה?

הרקע לשאלות אלו נובע מטעותנו, מהעובדה שאנו מודדים את הדמויות המוזכרות בתורה, לפי קנה מידה המוכר לנו מחיינו אנו. הורגלנו להסתכל עליהם כעל 'אנשים אפורים', בדומה לדמויות שאנו פוגשים מידי יום ביומו. למעשה, התורה עוסקת באנשים בעלי שאר רוח. מאחורי הדברים המובאים מסתתר ויכוח עקרוני ומתנהל מאבק רעיוני בנושא האמונה בבורא עולם.

משה טוען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ולכן על פרעה להכיר בשלושה עקרונות יסוד: א. מציאות ה', ב. השגחת ה' על הבריאה, ג. יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו. לעומתו, פרעה כופר בכל שלושת העקרונות. מטרת המכות אינה, איפוא, למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים בלבד, אלא מטרתן העיקרית, ללמדו את יסודות האמונה.

הוכחה לכך היא החזרה על המילה: 'תדע' בתורה, במהלך תיאור עשרת המכות. כידוע, המכות מתחלקות לשלוש קבוצות: דצ"ך - דם, צפרדע, כנים. עד"ש - ערוב, דבר, שחין. באח"ב - ברד, ארבה, חושך, בכורות. בראש כל אחת מקבוצות אלו מופיע פסוק המלמד אותנו את תכליתה של הקבוצה. הראשונה - דצ"ך - פותחת במלים: "בזאת תדע כי אני ה'" (שם ז', י"ז). הווי אומר, קבוצה זו מטרתה להוכיח לפרעה את מציאות ה' בבריאה. בראש הקבוצה השנייה - עד"ש - מופיעה הכותרת: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שם, ח', י"ח), מכות קבוצה זו מהוות הוכחה למעורבותו של ה' בחיים הארציים. בפתח הקבוצה האחרונה - באח"ב - נאמר: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שם, ט', י"ד), מכות אלו מהוות הוכחה לעליונותו של ה' על הבריאה כולה, כלומר, שיש ביכולתו לעשות בה כרצונו ושהוא האלוקים היחיד הקיים בעולם.

גם בבחירת מהות המכה, כלומר, בדבר שספג את המכות, ניתנה לפרעה הוכחה על שלטונו של ה' על כל חלקי הבריאה: דם - מים, צפרדע - חיות המים, כינים - אדמה, ערוב - חיות הארץ, דבר - חיי בעלי החיים, שחין - בריאות האדם, ברד - עננים וגשם, ארבה - מעופפים ושליטה על הרוחות, חושך - מאורות, בכורות - חיי האדם.

רבי יהודה חילק את המכות לשלוש קבוצות, מפני שאכן היו שלושה סוגי מכות. כל קבוצה באה לתקן עיוות מחשבתי אחר של פרעה והמצרים.

הקבוצה הראשונה היא זו הרואה בכל דבר טבע ומקרה. קבוצה זו כופרת במציאותה של השגחה עליונה.

מה שמוכיח את טעותה של קבוצה זו הוא הסדר והמשטר שבבריאה. החכמה הנפלאה הטמונה ביקום ובגוף האדם, מעידה כי לא מעצמם הם נבראו. אף ישעיה הנביא מכריז: "שאו מרום עיניכם, וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ', כ"ו).

שלושת המכות הראשונות באו ללמד כי אכן יש מנהיג לבירה. במכה הראשונה, מכת דם, התבררה ללא ספק שליטתו המוחלטת של הקב"ה בטבע.

אף סילוקן של הצפרדעים בזמן שנקבע מראש, לפי הזמנתו של פרעה, לימד כי יש בורא ליקום: "ויאמר למחר, למען תדע כי אין כה' אלוקינו" (שמות ח', ו').

ובשלישית הוכח דבר זה, כאשר משה ואהרן הראו כי בכוחם להפוך עפר לכינים. החרטומים ניסו לחקות את פועלם של משה ואהרן, אך ללא הצלחה: "ויאמרו החרטומים אל פרעה, אצבע אלוקים היא" (שמות ח', ט"ו).

קבוצת הכופרים השניה מסכימה כי יש בורא לעולם, הנחשב כסיבה ראשונה לבריאת עולמנו, אך היא סבורה שעינו אינה צופיה על כל פרט ופרט ממרכיבי היקום.

זוהי כפירה בהשגחה פרטית. התשובה למייצגי כת זו, באה לידי ביטוי בסדרת המכות השניה: ערוב, דבר ושחין.

בהתראה על מכת ערוב מתרה משה רבנו ואומר: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה, לבלתי היות שם ערוב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח', י"ח). גל של חיות טרף ישטוף את מצרים, אך יד עליונה תדאג לכך שהחיות תהיינה רק במצרים, ולא תגענה לגבולה של ארץ גושן.

גם במכה הבאה, מכת דבר, נאמר: "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" (שמות ט', ד'). גם במכת שחין, שהכתה בכל מצרים, משה ניצב ביניהם ולא חשש כלל מאפשרות של הידבקות בשחין.

את יעודה של הסדרה השניה מבטא משה רבינו, כאמור, בהתראה שקדמה למכת ערוב, המכה הראשונה שבסדרה זו: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח', י"ח). הוא מלמד כי אלוקותו של ה' באה לידי ביטוי בקרב הארץ, וכי השגחתו מקיפה את כל הנעשה בעולם.

עתה בא תורה של הסדרה השלישית והאחרונה. זו באה ללמד את הזן השלישי של הכופרים. הם מאמינים בהשגחה פרטית, אך לא באחדות הבורא ובייחודו. כנגד דעה זו באה הסדרה השלישית של המכות: ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. סידרה זו אמורה ללמד כי אין לה' כל עוזר, וכי הוא לבדו מנהיג את עולמו.

במכת הארבה מזכירה התורה מספר פעמים את הרוח: "וה' הנהיג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה" (שמות י', י"ג), "ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה" (שמות י', י"ט). מכה זו באה ללמד כי הקב"ה הוא בעל בית בלעדי בכל מערכות הטבע ואין עוד מלבדו.

כאשר הקב"ה מתרה בפרעה לפני בואה של מכת ברד, אומר משה לפרעה: "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדך ובעמך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט', י"ד). עתה, לאחר שלמדת עלי ועל כוחי, תדע דבר נוסף, שאני יחידי ואין בנמצא כוחות נוספים השותפים עמי בהנהגת העולם.

בכל המכות של קבוצה זו ניתנה הדגשה כי הבורא הוא המנהיג הבלעדי של העולם כולו. לאחר שהובהרו יסודות האמונה, הסכימו המצרים ליציאת בני ישראל, שיצאו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אך ראה זה פלא! מה למד פרעה מכל אלו? לפני מכת בכורות משה מכריז: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור" (שם י"א, ד'). לכאורה, כל מנהיג, אף האמיץ ביותר, לאחר שראה בעיניו שכל תשעת האיומים הקודמים של יריבו התקיימו, ולא נפל מדבריו ומאזהרותיו כמלוא נימה, לבטח היה חרד שמא שוב יתקיימו דבריו. למעשה, ההתרחשות היתה שונה: בפרוץ המכה, כאשר מתו הבכורות, קמה זעקה גדולה בכל ארץ מצרים, התורה ממשיכה לספר: "ויקם פרעה לילה" (שם י"ב, ל'). הוא קם באמצע הלילה מתוך שינה! זוהי תגובתו של כופר אמיתי האומר: הכול אירע עד כה במקרה, לא תהיה מכה נוספת. לדעתו, ניתן לישון הלילה בשלווה, כאילו לא הוזהר על כך שלילה זה יהיה שונה וגרוע מכל לילה אחר.

שוב פוגשים אנו את פרעה המגלם את דמות הכופר הנצחי על שפת ים סוף. עם ישראל חוצה את הים שנבקע בדרך נסית בהוראת ה'. ושוב גם כאן מתרחש הלא ייאמן! פרעה רץ אף הוא אל תוך הים! כלום אינו חושש להיכנס לעומק הים? האין הוא מבין שהים נבקע למען ישראל בלבד? התשובה היא, פרעה האמין שכל מאורע המתרחש בעולם מתנהל אך ורק על פי חוקי טבע קבועים. לדעתו, גם תופעה זו של קריעת ים סוף הינה תופעה טבעית. לכן, לדעתו יש ביכולתו לנצלה לטובתו.

כאמור, נוכחים אנו לראות מאבק איתנים המתנהל בין פרעה, מייצגה של שיטת חיים המאמינה ב'טבע' בלבד, לבין משה, המוכיח באותות ובמופתים את מציאות ה' ואת השגחתו על הבריאה. פרעה אינו מתפעל ממופתיהם של משה ואהרן. הוא מפגין בפניהם שגם חרטומיו מסוגלים לבצע אותם אותות ומופתים. הוא כלל לא ניסה להרוג או לכלוא את משה ואהרן, משום שבכך הוא לא היה מוכיח את טענות הכפירה שהוא 'מאמין' בהן.

עתה גם ניתן להבין מדוע כעס משה כאשר אמר לו פרעה: "אל תוסף ראות פני". שכן המכות נועדו ללמד את פרעה לקח ולהחדיר אמונה ללבו, אך מחמת עקשנותו וגאוותו, הוא לא למד את הלקח המקווה, ונותר באפלת הכפירה עד סופה של גאולת בני ישראל ממצרים, גאולה שהסתיימה בטביעת כל חילו, רכבו ופרשיו בים סוף.