בערב פסח תש"ד, ניגש האדמו"ר מבלוז'ב, רבי ישראל שפירא זצ"ל, למפקד מחנה ברגן בלזן וביקש, בשם ארבעים איש, לתת להם רשות לאפות מצות ולספק להם גרעיני חיטה, תוך שהם מוותרים על הלחם לשמונה ימים.

המפקד אמר לו כי יש לבקש רשות מברלין, שכן בשלטון גרמני, לכל דבר יש סדר. אחרי כשבוע למרבית הפלא, הגיע האישור הנכסף. הם נערכו לאפות מצות, אחר שקבלו את כמות הקמח הנדרשת.

התנור הקטן, נבנה בעמל רב משאריות לבנים. הציבור נרתם כולו למשימה בשארית כוחו. אחרי יום עבודה מפרך, טחנו את החיטים בריחיים מאולתרים. את הקמח לשו בזריזות במים שלנו. מבעוד ליל הם הציתו את העצים, והחלו באפיית המצות לפסח. לפתע תוך כדי האפייה, התפרץ המפקד לצריף, הרס את התנור, שבר ודרך על המצות המוכנות, וקלקל את שארית הקמח. הוא אף הכה על שמאל ועל ימין מכות רצח את היהודים, ובראותו את הרבי מבלוז'ב, עזב את יתר יהודי המאפייה, והחל ממקד את עיקר מכותיו הרצחניות כלפי הרבי, שהיה אז בן 56, שאך בנס נשאר בחיים.

התרוץ לפוגרום היה מפני שתפסו מכתב שהאסירים ניסו להבריח אל מחוץ למחנה, ובו נכתב תאור תלאותיהם. "כיצד אין אתם מתביישים", רתח המפקד, "הן אני הולך לקראתכם, נתתי לכם רשות לאפות מצות, ואתם ארורים, כפויי טובה, מנסים להשמיץ את שמי הטוב".

במחנה נותרו היהודים ללא מצות וללא לחם למשך שמונה ימים, וכמעט ללא הרבי מבלוז'ב. נותרה להם פיסת מצה בגודל מטבע, פליטה מהחורבן.

בלילה התיישבו לליל הסדר, ועברה השמועה במחנה כי בצריפו של הרבי מבלוז'ב נערך סדר. הכל היה שם: הגדה – הרבי ידע אותה בעל פה. ארבע כוסות – שמרו את הנוזל האנונימי שנהגו הגרמנים לחלק כקפה, זכר לארבע כוסות. מרור – היה בשפע, הלילה ההוא היה כולו מרור. והייתה להם גם פיסת מצה קטנה, אותה הצליח הרבי להסתיר מעייני הרוצח המתועב. עליה אמרו את ההגדה. כשהגיע זמן אכילת מצה, כולם היו בטוחים כי הרבי מבלוז'ב יאכלנה – שכן הוא עורך הסדר, הוגה הרעיון ומוסר נפשו עליו.

מפאתי הבלוק התרוממה האלמנה קאשצקי ואמרה: כיון שהלילה הוא הלילה שבו מעבירים את המסורת לדור הבא, אני מציעה כי בני הקט, יאכל את המצה. הרבי הנהן בראשו: הן. ודאי ליל שימורים זה מטרתו היא למען ידעו הדורות הבאים את לקחי יציאת מצרים.

אחרי השחרור, הציעו לאלמנה קאצינסקי שידוך הגון. היא ניגשה לרבי שיעזור לה לברר, האם, אותו אדם ראוי לה, והיא ראויה לו.

הרבי ביקש לדעת את שם המשודך: ישראל שפירא שמו. מכיר אני אותו היטב, אמר הרבי, וראוי לך להכירו.

משהגיע האלמנה קאצינסקי לפגישה, ראתה את הרבי מבלוז'ב, והבינה כי מעולם לא ידעה כי שמו הפרטי של הרבי הוא ישראל. ואכן, תוך זמן קצר הם באו בברית הנישואין.

הבן שאכל את המצה היה לבנו, אותו הוא חינך, והוא ממשיך דרכו.

כששאלו אותו איזו מעלה רוחנית מיוחדת הוא מצא באשה זו, הוא ענה: בתופת של ברגן בלזן, בה האופק לא היה יותר מדקות ספורות, ולעולם לא יותר מיום אחד, אשה המאמינה כי עם ישראל יחיה לנצח, ויש לדאוג לדור הבא, ראויה להמשיך את השושלת.