שתי מטרות מרכזיות היו לניסי יציאת מצרים. האחת, להחדיר למצרים את האמונה, והשניה, לחזק את האמונה בלב בני ישראל. אחת המטרות של מכות מצרים הייתה בירור האמונה וחיזוקה בלבם של המצרים. התורה מדגישה מטרה זו במכות השונות.

עיון בתורה מורה שהידיעה שהקב"ה הוא השליט היחיד בתבל ובידו כח וממשלה בעולמות העליונים והתחתונים לעשות בהם כרצונו, היתה אמורה להיות מוקנית באמצעות נסי יציאת מצרים, לא רק לבני ישראל, אלא גם למצרים. הדברים נאמרו לפרעה מיד בהתראה על אודות המכה הראשונה, מכת דם (שמות ז', י"ז): "בזאת תדע כי אני ה'". הדברים נשנו במכת הצפרדעים (שמות ח', ו'): "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". כמו כן, הם מופיעים בסגנונות דומים במספר מקומות נוספים.

מטרתן של מכות מצרים לא היתה רק להעניש את המצרים על רוע מעלליהם, אלא גם למען העמקת ההוכחה החותכת והברורה לאמיתות האמונה בה'.

התורה מלמדת כי כאשר באו משה ואהרן אל פרעה, כשבפיהם ציוויו של הקב"ה לשלח את בני ישראל, השיב פרעה את פניהם ריקם. פרעה נימק את סירובו באומרו (שמות ה', ב'): "מי ה' אשר אשמע בקולו? לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח". פרעה הצהיר שאיננו מכיר באדנותו של המצווה העליון, וממילא אינו מוצא לנכון לשלח את העם. לנוכח העובדה שזה היה הנימוק לסירובו של פרעה, הודיעו הקב"ה שהוא עוד ידע ויכיר היטב את ה'.

עשרת המכות שנחתו על פרעה ועל עמו במשך שנה שלמה, לא היו אקראיות. אילו היתה מטרתן לשחרר את בני ישראל משעבוד מצרים ותו לא, די היה במכה אחת שלא תסור עד לשבירת עקשנותם, כאב שינים למשל... אולם המכות באו למטרה נוספת, ארוכת טווח: לחנך את העם המזדכך ב"כור הברזל", להחדיר ללבו לקחי אמונה.

פרעה כפר במציאות ה', בהשגחתו ובשליטתו, באו המכות וטפחו על פניו. הוא למד בדרך הקשה כי הבורא הוא שליט בכל חלקי הבריאה, בים, באויר וביבשה, הוא מנהיג את עולמו בהשגחה מדוקדקת: מפלה ומבדיל בין עז במקנה מצרים לעז במקנה ישראל,  עוצר את המכות על גבול ארץ גושן היהודית ומחולל בטבע שינויים מהפכניים כרצונו: אש ומים בלולים יחדיו במכת ברד, יום הופך לחשיכה עבותה ועוד.

אילו היתה מטרת עשר המכות שנעשו במצרים, רק כדי להוציא את בני ישראל משם, די היה במכה אחת גדולה, שיסכים פרעה לשלח את העם. הצורך בריבוי האותות והמופתים מוסבר בתורה (שמות י', א'-ב'): "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'". השרשת הידיעה: "כי אני ה'" היא זו שהצריכה את ריבוי המכות.

כאשר משה רבינו נשלח בפעם הראשונה אל העם, כדי להודיעם שה' יוציא אותם ממצרים, הוא חשש (שמות ד', א'): "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". על כך אמר לו הקב"ה: הם מאמינים בני מאמינים, כפי שאכן היה.

המפנה הגדול במדרגת האמונה של בני ישראל, חל בעקבות עשר המכות. כל ישראל ראו את כל הנעשה במצרים. בין מכה למכה היה להם זמן להתבונן, מאחר שכל מכה נמשכה שבעה ימים ואחריה היתה הפסקה של שלוש שבועות. כאשר ראו את גבורתו של הקב"ה, נחקקה בלבם הידיעה כי יש מנהיג לבירה, וכפי שנאמר (שמות י', ב'): "וידעתם כי אני ה'".

זו היתה המטרה של נסי יציאת מצרים: להעלות את בני ישראל מהאמונה השכלית ולהביאם למדרגת אמונה חושית. אילו היה הקב"ה מוציאם ממצרים על ידי מכה אחת, ניתן היה אמנם להתחזק מכוחה באמונה, אך לא היה בכך די כדי לעקור את כל ההרגשים החושיים, שמנעו מהם מלהגיע לאמונה חושית בימי השעבוד הקשים. מאז ילדותם הם חשו על גבם רק סבל ועינוי ונשלטו כל העת על ידי פרעה ועבדיו, ולכן, היה להם קושי להגיע לאותה תחושה שה' הוא אדון העולם. לפיכך היה צורך בכל הנסים הגדולים, כדי להעלותם למדרגת אמונה חושית שלב אחר שלב.

לקראת היציאה ממצרים, נדרשו בני ישראל להוכיח שהם אכן הגיעו לאמונה חושית. לפיכך נצטוו לגלות מסירות נפש של ממש, בקיום מצוות קרבן פסח. הצאן היה העבודה הזרה של מצרים, כל מי שחי עם המצרים במשך שנים רבות - ובמיוחד זה הנשלט על ידם - הושפע מהלך הרוח של ההמון. הבאת השה הביתה ושחיטתו על ידי ישראל, היה בהן כדי לבטא את כפירתם בעבודה זרה זו ואת אמונתם בה'. השחיטה הראתה בעליל את אפסיות האלילות. עשיית הדבר לעיני המצרים הוכיחה את נאמנותם הגדולה של בני ישראל לה'. כאן הוכחה אמונתם החושית.

לשמע לקיחת השה לקרבן פסח היתה צפויה תגובה חריפה ביותר מצד המצרים. בכל זאת, לא נרתעו ישראל מלבצע את אשר נצטוו. לאחר מכן נתנו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, אף על פי שעל ידי כך נוכחו הכול לראות ולדעת שאלוהי המצרים נזבחו. מתוך מגמה זו נצטוו גם על צליית בשר קרבן הפסח, כדי לפרסם כל זאת על ידי ריח הצלי הנישא למרחקים. כמו כן מנע הציווי: "ועצם לא תשברו בו" את האפשרות לטשטש את העקבות של שחיטת אלוהי מצרים.

בכך הראו בני ישראל שאינם פוחדים מפרעה ומעמו, אלא רק יראת ה' מצויה בליבם, כי רק הוא השליט האמיתי, ואין עוד מלבדו. רצונו של ה' היה שלפני יציאתם ממצרים, תיעקר מליבם כל זיקה ושייכות למצרים. והדבר הושג!

בני ישראל זכו לצפות במסכת ססגונית ומרהיבה של הוכחות לאמונה. להיות שותפים לחזיון חד פעמי של אותות ומופתים באדמת בני חם.

מדרגתם הגבוהה באמונה, נתגלתה גם בעת היציאה עצמה. עם שלם יצא למסע במדבר ללא צידה לדרך וללא שאלות ופקפוקים. הם לא שאלו מה נאכל ומה נשתה. כאן הראה העם שוב כי אמונתו הינה חושית.

בני ישראל עמדו מול הים השוצף, וידעו כי אין מוצא. לכודים הם מארבע רוחות ובדרך הטבע אבדה תקוותם. אלא שאז הצטווה משה רבינו להרים את מטהו על הים, וברגע אחד השתנה הכל. לנגד עיניהם התחולל הבלתי יאומן. מערבולת בלתי עבירה של מים קיבלה צורה ממושמעת של חופה שקופה. גלים משתוללים נרגעו בן רגע והסתדרו לשנים עשר גזרים, מפלסים דרך לעם הנחלץ מצרה.

חזיון נורא הוד זה רומם את בני ישראל לפסגת האמונה. כולם זכו, מקטנם ועד גדולם לדרגה עליונה של הכרה בה', לדרגת נבואה נישאה שאף נביאים גדולים לא זכו לה. עין בעין הם ראו במוחש את שלטון הקב"ה בבריאה. כאן הגיעה ה'הכשרה' של העם להשלמתה. במעמד קריעת ים סוף הבינו ישראל שאף סדרי הטבע הרגילים מעידים על הקב"ה. הם הבינו שגם הקרקע המוצקה שתחת רגליהם – נס הוא מפלאי היוצר.

בהכרה זו התעלו ישראל לשלמות מידת הבטחון. מכאן ואילך לא נצרכו עוד לראיות והוכחות בצורה של ניסים גלויים. מכאן ואילך הם השכילו ללכת ביבשה כבתוך הים, לראות את יד ה' שבנס הנסתר. "מן הניסים הגלויים והמפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד".

עתה לאחר שהעם עבר את הים, הוא שב לאיתנו, חומות המים שבו להיות גלים כחולים, תמימים למראה. אין זכר לטלטלה שטלטלה את האזור.

ניסי יציאת מצרים היו גילויים חד-פעמיים, אבל ניסים נסתרים עדיין מציפים את שגרת ימינו, רועמים בשתיקה. הנוכל להתכחש להם?