"חורף תש"ה (1944) הגענו למחנה הריכוז "מטהאוזן" שבאוסטריה, שהייתה תחת השלטון הגרמני. שבועות מספר לאחר שהגענו למחנה, הגיעו ימי הפסח. למרות הניתוק המוחלט מכל מה שהתרחש מחוץ לחומותיו הגבוהות של המחנה, ידענו את התאריכים ואת מועדי החגים. היה זה הפסח הראשון בו הייתי לבדי. בפסח הקודם הייתי עדיין עם הוריי בגטו.

ידעתי שאכילת חמץ אסורה כבר בערב פסח אחרי הצהריים. תכננתי להימנע מאכילה לפחות בשעות הראשונות של החג ולשמור את מנת הלחם היומית שלי למחרת בבוקר. ידעתי שאני נמצא במצב של פיקוח נפש וחייב לאכול כל מה שניתן לי, אפילו חמץ בפסח. ובכל זאת רציתי לחוש לפחות את כניסת החג.

לאחר המפקד שנערך לפנות ערב, לפני כניסתנו לצריף הלינה, יכולנו להסתובב קצת  ברחבה שלפני הצריפים. ניגשתי לאחד החברים ואמרתי לו: הערב הוא ליל הסדר, ואנחנו חייבים לציין זאת. אמנם אין לנו מצות, גם לא יין לארבע כוסות ולא מרור לאכילה, אולם דבר אחד נוכל לעשות: לספר את ההגדה. לא היו לנו ספרי הגדה, אולם קטעים ממנה זכרנו בעל פה.

וכך, בצעידה הלוך ושוב ברחבה שלפני הצריף, קיימנו את המצווה. התחלנו בפתחיה של ההגדה: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". באותה שעה ודאי חשבנו: אבותינו במצרים אכלו לפחות לחם עוני, לנו אין אפילו לחם כזה. גם השאלות של "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" נאמרו מפינו בכוונה מיוחדת. האם ניתן לומר "הלילה הזה כולו מצה"? הרי לא היו לנו לא מצה ולא חמץ! ועל כולם - "הלילה הזה כולנו מסובין" - האומנם? "עבדים היינו לפרעה במצרים" - האם רק עבדים היינו? האם היום אנחנו בני חורין? נראה היה שהשעבוד שלנו גרוע בהרבה מזה של אבותינו. ובכל זאת: "ויוציאנו אלוקינו משם". הגרמנים יכולים לשעבד את גופנו ולהשמידנו. אולם את נפשותינו אין הם יכולים לשעבד, ואת רוחנו לא יצליחו לשבור. היום גם אנחנו בני חורין.

כך המשכנו לספר ככל שהזיכרון אִפשר לנו, עד שהגענו לסיום - "לשנה הבאה בירושלים". לא הייתה זו רק תפילה מעומק הלב, שנבעה מכך שהרגשנו בכל מאודנו כמה ירושלים חסרה לנו. הייתה זו גם הבעת תקווה גדולה: "אבינו, אב הרחמן, רחֵם עלינו, הוציאנו מהגלות הנוראה הזאת והביאנו לירושלים עירך ולציון עיר קודשך". ליל סדר בהליכה על פתחו של גיהינום ואולי גם בתוכו - ליל סדר במטהאוזן. תפילתי נענתה: שנה אחר כך זכיתי לחגוג עם אחי מתתיהו ז"ל את ליל הסדר בירושלים. (הרה"ג רבי סיני אדלר שליט"א בספרו "שבטך ומשענתך הרהורים ומחשבות אחרי השואה")

אחת מהמצוות המרכזיות של ליל הסדר היא "ההסיבה", כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה : "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות שיעור כל כוס מהן רביעית" בהמשך כותב הרמב"ם  בהלכה ח' : "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב! וכו'  ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח "  (פרק ז', הלכה ז' וח').  נפסק בשולחן ערוך  שאם שכח להיסב לא יצא ידי חובתו! וצריך לחזור שוב ולקיים את מצוות הסדר.

נאמר בגמרא מסכת פסחים: "רבן גמליאל היה אומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה  עָשָׂה ה' לִי  בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". (קט"ז)    על דברים אלו כותב הרמב"ם שם:  "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם" .  לכשנדייק בלשון הרמב"ם נראה שהוא שינה מלשון רבן גמליאל ובמקום "לִראות את עצמו" כתב: "להראות את עצמו". מדוע שינה הרמב"ם את הלשון? נראה שהוקשה לו, יישום ההלכה למעשה- אחרי יותר משלושת אלפי שנה ליציאת מצרים  לראות את עצמו כאילו הוא יצא בעצמו יצא ממצרים?!    לכן שינה את הלשון ופסק שהחובה היא : "להראות" את עצמו כלומר לעשות פעולות חיצוניות כדי להמחיש ולהשפיע על הפנימיות הלב בשמחת ההודיה  על היציאה ממצרים.  

יש להבין את הרעיון הרוחני של מצוות ההסיבה, שתיית ארבע כוסות של גאולה, שמשמעותם מלכות והרגשת חירות, כיצד יחוש יהודי עני שבישראל הנתמך בצדקה של "קמחא דפסחא"  או קבל כסף בהלוואה כדי לכסות את הוצאות החג כך שהיין והמצות הם בעצם לא נרכשו מכספו, והנה מגיע ליל הסדר  הוא מיסב  בדרך חירות כמלך... כשהוא עצמו הלא יודע שלכל חג יש גם את מוצאי החג ... ?! כיצד יכלו להרגיש כמלכים יהודים אנוסים בספרד?! תחת המגף הסובייטי?! במחנות ההשמדה והכפייה הנאציים?! האם זו לא חוכא ואייטולה?!

המהר"ל  מפרג זי"ע בספרו "גבורות ישראל" שואל  שאלה הכללית על עצם ההודיה והשמחה ביציאת מצרים וז"ל: "יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות."

ומיישב בדברים נפלאים בעומק מעלת עם ישראל: " ודברי הבאי הם! כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצמם עד שהיו ראוים בעצמם להיות "בני חורין" מצד מעלתם, וזאת המעלה העצמית לישראל שהם ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר "מקרי" לא יבטל דבר עצמי כלל! כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצמם, עִם השעבוד- במקרה, כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין."

מלמדנו המהר"ל, חרות זו, שרכש עם ישראל בדם ובדמעות במשך מאתיים ועשר שנים היא בלתי הפיכה! חרות זו נחקקה  ונצרבה בגֶן היהודי עם יציאתם ממצרים. עַם שעבר את כל סוגי הסבל הקיים בעולם:  פיזי, נפשי ורוחני. ויצא משם יציאה מוחלטת כפי שמלמדנו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע: שעל משה רבינו הוטלו שתי משימות משימה קלה וקשה, המשימה הקלה להוציא פיזית את עם ישראל ממצרים, אך המשימה הקשה היא להוציא את מצרים מעם ישראל... את ההרס הנורא של מאתיים ועשר שנות שעבוד. בחסדי הקב"ה עם ישראל לא רק יצא פיזית ממצרים אלא  הוציא את מצרים מתוכו! יציאה ממנטליות השעבוד, מדכדוך העבדות, מטמאת מצרים אל פסגת הר סיני, מהמקום הנמוך ביותר אל היותו העם הנבחר באנושות. חרות זו חרות עולם היא.

אלא שחרות זו לא תמיד היא  באה לידי ביטוי חיצוני, לעיתים היא חבויה, אך חבויה היא זמנית.  ביציאה ממצרים, מלמדנו המהר"ל, הוטבע בנו המושג הנצחי: "ראויים להיות בני חורין". אמנם אנו עדיין בגלות  בגלל סיבות שונות, אך גלות זו היא בגדר : "מקריות" ענין זמני חולף, אך את הנשמה היהודית, את הרוח היהודית, התקווה היהודי,  לא יצליחו לכבות לעולם! רעיון זה גלום במה שאנו אומרים בתפילת ערבית: "ויוצא את עמו ישראל  לחירות עולם". יותר לא יצליחו לשעבד את הנשמה היהודית לעולם.

ומסיים המהר"ל את דבריו: "ולא עוד אלא אף  (נהיו עם ישראל) "מלכים" שנאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש," (שמות י"ט) זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה, וזה לא נתבטל בגלותם שהיא (הגלות) במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם, אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל,  ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם, ואל יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה! ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה." 

כלומר, סגולת "מלכות" זו היא לא רק במבט הרעיוני  אלא משהו מהותי ואמיתי שהתרחש, והופך אותנו, הלכתית, מהותית, למשהו אחר. הכלל שישראל הם "בני מלכים", יש לו ביטוי הלכתי. כפי הנאמר במשנה בשבת: "החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ,אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא, החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד, בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שֶכּן דרכן לסוך בחול , רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם"

כלומר לדברי רבי שמעון אפילו עני שבישראל שלא חש מימיו את רכותו של 'שמן ורד', או כלל לא יודע על קיומו של שמן אצילי זה , והנה הזדמן לידו  שמן ורד זה, יכול הוא לסוך בו בשבת!  ומדוע? כי הוא בן מלך !!! אלא  ש'במקרה' כעת הוא עני אך בעצמותו הוא בן מלכים. כפי שהגמרא במסכת פסחים מספרת לנו על תקופת השפל של החכם מכל אדם "שלמה המלך"  שגורש ממלכתו ונהפך להיות עני המחזר על הפתחים, הגמרא מגדירה תקופה זו "שלמה מלך על מקלו" (כ ע"ב) מה פשר הדבר למלוך על מקל ההליכה?!

התשובה היא ששלמה המלך בגלותו, עני ורעב, גם אז היה מלך, "מלך על מקלו", והמשיך להתנהג בכל גנוני המלכות, בדיוק כפי שעשה בשעה שישב על כיסא מלכותו המפואר.  נשאר הוא מלך במהות! לא נתן לשפל הזמני להשפיע על נפשו המרוממת ולהתנהג כאחד הפחותים.  מלכות זו קיימת בכל יהודי באשר הוא, אלא שנצרך הוא לשני תנאים. א. לדעת שבן מלך הוא. ב. להפנים שבן מלך הוא כלומר להתנהג בהתאם.  

דבריו הנפלאים של המהר"ל מאירים באור חדש את דברי המשנה באבות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"  העיסוק בתורה מגביה את היהודי טפחיים על גבי הקרקע, יהודי העוסק בתורה מבטו על המושג "חירות" שונה לחלוטין ממה שאומות עולם מגדירים את המושג חירות, חירות יהודית היא לא רק חירות משלטון של דיקטטור עריץ,  חירות היא בוודאי  לא חופשיות יצרית  ממערכת מוסר וערכים,  אלא  חירות יהודית היא- חירות הרוח משעבוד האישיות היהודית לבשר ודם, חירות משעבוד לתאוות הגוף, מתחלואי העולם, בכל דור ודור עומדים בפני היהודי שני נסיונות קשים ומורכבים: מבחוץ עריצים הרוצים להכחידו, ומבפנים יצרי ותאוות החומר, מול אותם ניסיונות מתייצב ועומד: בן החורין הנצחי, המביט לאחור אל שורשי ההיסטוריה היהודית ורואה שמאז יציאת מצרים מי שעסק בתורה איש לא יכל לו! הוא צלח את כולם! היהודי השורשי הוא היהודי הנצחי.

רבותינו למדונו שביהדות לא חוגגים חגים היסטוריים , חגים הם לא טכסי זיכרון ח"ו. אלא הם בחינת: "אור חוזר" אותו אור אדיר של "חירות עולם" שזכו בו עם ישראל עם יציאתם מבית העבדים, חוזר הוא מידי  שנה בשנה, אך זאת בתנאי שיכין היהודי את מוחו ולבו לקלוט אור זה.

יהי רצון שנזכה להכיל את אור החירות האישית והכללית עם ביאת משיח צדקנו בקרוב, ונזכה עוד השנה לאכול בבית המקדש מהזבחים והפסחים.

חג כשר ושמח.