בדפי ההיסטוריה הלא-רחוקה מוצאים אנו לא אחת תופעה של עם המשתחרר מכבלי שעבוד זר וזוכה לעצמאות. הכמיהה הממושכת לשחרור והתקווה לעצמאות מפנות את מקומן לחגיגת שכרון חושים המוני עם התגשמות החלום. המשוחררים חפצים לטעום את טעם החירות עד תום, ומנהיגיהם נתקלים בקושי להשתלט עליהם. כדי למנוע מצב כזה, יש להכין קודם השחרור מצע שלטוני מדוקדק, שחוקיו יהיו תקפים מיד עם השחרור, כדי שתקופת המעבר לא תיהפך לאנדרלמוסיה חסרת תקנה.

ביציאת מצרים היה המצב שונה. לא היתה כל אפשרות להקדים ולתכנן מראש את היציאה לחירות. לא הוכנו כל חוקים אנושיים ולא נבנה משטר ממשלתי. בבת אחת, ללא כל הודעה מוקדמת, ניתן האות ליציאה. עם ישראל עוד לא עיכל את המציאות החדשה, וכבר בישר לו משה שהיציאה לחירות עדיין לא הושלמה. עתידים אתם בתוך מספר שבועות לקבל את החוקה החדשה. חוקה זו לא תתקבל על ידי נציגי העם, אלא תינתן ישר מן השמים, ועד שתנתן, תצטרכו לספור את הימים לקראתה!

הספירה תגן עליכם מפני העייפות המכרסמת בלב כל מי מכם המדמה שעם חירותו מעול זרים כבר הושגה מטרתו העליונה. הספירה היא ריענון של שאיפת הגאולים לבל יסתפקו במינימום שהושג, אלא ימשיכו לחלום, ללחום ולהאבק על המקסימום!

להאבק על התפתחותו הרוחנית של העם, על העלאת איכותו המוסרית. רק כך יגיע העם אל האושר הנכסף.

הספירה הזו תקרב אתכם למעמד מתן תורה לא רק מבחינת הזמן, אלא בעיקר מבחינה נפשית, ולא רק אז במדבר, כי אם בכל דור ודור.

בדומה לאסיר הסופר בכליון עיניים את הימים עד ליום שחרורו, כך תספרו את הימים עד ליום שבו תזכו לעבוד את האלוקים למרגלות ההר. בספירה זו תמתחו גשר בן 49 פסיעות בין חג פסח לשבועות. הספירה תאחד אתכם ותלמד אתכם שאין להפריד בין גאולה גשמית, ארצית, לבין גאולה רוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. עצם קיומה של הגאולה המדינית נתון בסכנה אם יראו הגאולים במסגרת החומרית גרידא את תכליתה הסופית, את חזות הכול. מהפכות רבות שקעו בעקבות עייפות גיבוריהן - אלו שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף.

יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה כאשר התברר שהמטרה האחרונה שנותרה למשחררים היא מאבק עקוב מדם על השלטון. שום חזון, שום ייעוד לא הונח ביסודו של שחרור זה, והוא קרס!

ועוד טובה יש לה לספירה... שהיא באה ללמד אתכם ולהנחיל לכם את ערך הזמן!

ימי הספירה מהווים ימי הכנה לקראת יום כלולות העם הממשמש ובא.

ככלה הממתינה בערגה לקראת יום כלולותיה וסופרת בדריכות את השבועות ואת הימים שעדיין נותרו עד ליומה הגדול, כך מתכוננת כנסת ישראל - הכלה, לקראת יום נישואיה עם החתן - הבורא. בציפייה היא סופרת, בהתרגשות, בהכנה עמוסה!

כיוון שהימים הם ימי הכנה לקבלת התורה, כיוון שהם יקרים מפז, וניתן להשיג בהם אוצרות רוחניים נצחיים, ייחדה אותם התורה וציוותה לספור אותם אחד לאחד. זאת כדי לייקר בעיננו את המתנה הנפלאה, את התורה, את ערכו של היום, לנצלו היטב ולהשקיע בו השקעות שתישמרנה לנצח.

כך שנו חכמים במדרש: "'שבע שבתות תמימות' - אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושים רצונו של מקום". לתמימות שמגדירה התורה משמעות כפולה: על השבועות להיות תמימים, וגם על עם ישראל, הסופרים, להיות תמימים.

מצויים שני סוגים של לוחות שנה. האחד הוא הלוח אשר מדי יום אתה תולש בו דף, משליך לסל וחסל. השני הוא שבועי, בעל שבע משבצות, אשר כל יום בו מותיר מקום לרישומים חדשים.

כאשר תמה השנה, בולט השוני שבין הלוחות. בעוד הלוח הראשון יישאר חסר דפים, ייראה השני במלוא עוביו. אם אכן השכילו לרשום בו דברי טעם, הריהו נחשב לספר מלא עניין.

חייו של האדם משולים ללוח שנה. יש התולש מהם דף אחר דף, עד שלא נותר עוד מה לתלוש. ויש המבין את חשיבותם של דפי חייו וממלא אותם בתוכן עד תום. גם ברבות השנים אין לו כל סיבה להתבייש בהם, והם מהווים בעבורו ספר יקר ערך.

שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה צריכות להיות תמימות. לא נספור את הימים בסדר יורד, באופן שבו יחסרו הימים. כלומר, להחסיר מדי יום מהמניין. צורה זו של תלישת דפים מהלוח לא תוכל לקרבנו להר סיני. נדרש מאיתנו ניצול של היום הזה עד תום, ולכן ציוותה התורה לספור כל יום ביומו את מקומו בתהליך הציפיה, בימים ובשבועות. כל יום מתווסף יום, עד להגיענו למנין הארבעים ותשע לפני חג השבועות.

רק בהוספת עוד יום מלא תוכן ושבוע נוסף גדוש משמעות, ניתן לגשת בחג ולקבל את המתנה הגדולה מן השמים.