היהודי הנצחי

הסופר האמריקאי מארק טווין כתב: "המצרים, הבבלים והפרסים מילאו את שמינו ככוכבי שביט, עד שדעך זיוום ונמוג לחלוטין...

בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים, עד שנשתתקו ונעלמו.

עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשכה.

רק היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ואיננו מראה סימני הדרדרות, גם לא תופעות של זקנה. לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה.

כל הברואים חדלים להתקיים, פרט ליהודי. כל עוצמה כורעת, ורק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?"

אמנם מעולם לא הקים עם ישראל אימפריה חובקת ארצות. גם סוד קיומו אינו בלפיד אש המתנשא זמנית מעל האנושות. קרוב יותר לומר כי הסוד שעליו תהה מארק טווין מתגלה בנרות קטנים - נרות החנוכה שגוברים על כל הרוחות והסופות הסוערות בעולם.

יחסי ישראל - יוון, טומנים בחובם פרדוקס בולט. מצד אחד, גזרות קשות שגזרו על ישראל בתקווה לנתקם לצמיתות מהתורה ואלוקיה. טימאו את המקדש, אסרו על קיום ברית המילה ולימוד התורה. כפי שאנו אומרים בתפילה: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". זו היתה מהותה, והיא ה"חושך על פני תהום" - שהחשיכה עיניהם של ישראל.

מצד שני, "אף בספרים (בספרי תורה) לא התירו שיכתבו אלא יוונית!" (מגילה ט'). פסוק מפורש בתורה: "יפת אלקים ליפת, וישכון באהלי שם". דבריו של יפת יהיו באהלי שם. ספר תורה הכתוב בלשון אחרת, אין לו קדושת ספר תורה ויש לו דין של ספר מודפס ומתורגם בלבד. רק ספר תורה הכתוב בלשון יוונית יש לו קדושה אם נכתב כדין.

הפרדוקס קשה: הן מצד אחד מכנים חכמינו את יוון חושך, ומצד שני נקודת הקשר היחידה בין יוון לתורת ישראל היא ספר התורה הנמשל לאור.

אור וחושך

נפתח בניסיון להבין את מהותם של האור והחושך.

אור הוא הבריאה הפחות גשמית בעולמנו. חלקיקי האור הפוטונים, הם בעלי מסת מנוחה אפס. דהיינו, אינם חומריים.

מבחינה פיזיקאלית, אור הוא צורה של אנרגיה, ומהירות האור מייצגת את הגבול העליון של ההתפשטות האפשרית ביקום. שום חומר לא יוכל להגיע למהירות זו. ניתן לראות כי אור הוא בעצם היפוכו של החומר. אור הנתקל בחומר מאט את מהירותו ונבלע או נהדף ומתפזר. אפילו חומר שקוף בולע אור, אלא שהוא בולע פחות מחומרים אחרים. זכוכית או מים בעובי מספיק בולעים לחלוטין את כל האור העובר דרכם.

החושך אינו אלא העדר אור. כלומר, החומר הוא הבולם את האור ומוליד את החושך.

האור ממלא תפקיד מרכזי בחיי האדם. הוא מחבר אותנו אל המציאות ומאפשר לנו לבחור מטרה ואת הדרך להגיע אליה.

אדם שנולד עיוור, חי במציאות נקודתית. עולמו הוא צר ומצומצם, וכמעט אינו כולל מציאות מחוץ לו. ללא הדרכה לא יוכל לבחור לו מטרה ולנוע אליה.

האור וכוח הראייה מאפשרים לאדם לכלול בעולמו את המושג 'ישר'. ואכן, בתנ"ך המושג ישר מופיע תמיד צמוד למושג עין. "איש הישר בעיניו יעשה", "הטוב והישר בעיני ה'", "היא ישרה בעיני".

חושך מתאר את החווייה ההפוכה בדיוק. בחושך לא נותר לנו אלא לתפוס את המציאות באמצעות חוש המישוש, חוש הריח. (אמנם גם חוש השמיעה יכול לתת לנו מידע מסוים, כגון קולות הטבע, אך מידע זה אינו מוציא את העיוור מכלל קיום נקודתי). בחושך האדם חווה בדידות, חוסר יכולת התקדמות ופחד.

אור וחושך הם גם מושגים מופשטים. שלמה המלך כותב: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּראשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קהלת ב, י"ג-י"ד).

מדוע החכמה נקראת אור? התשובה נעוצה באחת ההגדרות של החכמה: "אֵיזֶהוּ חָכָם? - הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" (מסכת תמיד ל"ב ע"א). 'הרואה את הנולד' מצויד ביכולת לתפוס את המציאות שמחוץ לו. אדם שעיניו פקוחות ימנע מללכת בדרך נוחה ומושכת, אם הוא רואה שבהמשכה יש מכשול בלתי עביר.

במקביל, במישור השכלי, החכם הוא בעל כוח ראיה של תוצאות מעשיו. ומתוך שהוא רואה לאן הם מוליכים, הוא יודע לשקול אם טובים או רעים הם, ויבחר רק בטוב.

נמצא, שהחכמה היא המקבילה הרוחנית לאור הגשמי, ושניהם נותנים לאדם כלי לבחור מטרה ודרך התקדמות בחיים.

כדי להעמיק יותר בתובנות על אור וחושך, נביא בקצרה את הסבריו של המהר"ל על מהות המספרים 6-7-8.

עולם החומר מיוצג על ידי המספר 6. כל חומר בעולמנו מוגדר על ידי שישה כיוונים: למעלה ולמטה, ימין ושמאל, קדימה ואחורה. מספר זה ניתן לתיאור גם על ידי שלש קואורדינאטות המרחב, כאשר בכל אחת מהן שני קצוות השלילי והחיובי.

כל חומר הוא בעל צורה המגבילה אותו. צורה היא 'כלל הגבלת אפשרויות העצם. קיים מספר לא מוגבל של אפשרויות לעצב כיסא, ועל כולם חל אותו שֵׁם: כיסא. מכאן נבין את דברי המהר"ל בספרו "גבורת ה'": "אמנם יש בו שביעי והוא האמצעי, שאינו נוטה לשום צד. ומפני שאינו מתייחס לשום צד, דומה לדבר שהוא בלתי גשמי, שאין לו רוחק". בלשוננו אפשר לנסח את דברי המהר"ל כך: הצורה אינה מתייחסת לחלק ספציפי, אלא לכלל החפץ, לכן, היא כביכול באמצע, ואין אפשרות לתארה במספר. מכאן שהיא רוחנית יותר.

אם המספר שש מייצג את החומר, שהוא החיצוניות הנתפסת בחושים, הרי שהמספר שבע מייצג את הצורה הנתפסת בשכל. הצורה היא, כביכול, הפנימיות של החומר, של התוכן או של התפקוד המתבטא בצורה.

מכאן, הדרך להבנת המספר שמונה סלולה בפנינו. המהר"ל ממשיך: "ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי". עד כה דיברנו על חפץ הנתפס כמציאות מבודדת לצורך הגדרתו.

בהמשך ההתבוננות והמחשבה אפשר להגיע לתפיסה מעמיקה יותר של החפץ על ידי מבט שרואה את החפץ כפרט וחלק ממערכת רחבה יותר. הבנה מלאה יותר של הכיסא נולדת מהרחבת המבט כלפי מעלה ותפיסת השימוש בכיסא במצבים שונים של חיי האדם, ומההשפעה של העיצוב על האסתטיקה ועל נוחות השימוש, ממחיר החומרים, בחירתם וכו'. נקודת מבט זו של שיוך למערכת גבוהה יותר מחוץ לחפץ היא הביטוי של המספר שמונה.

כאשר נעזר האדם בחוש הראייה ובוחן חפץ מסוים מכל צדדיו ותכונותיו, השכל מאחד את ראייתו לכלל צורה, והאדם קורא לחפץ בשם. השלב הבא הוא זיהוי כוחות הטבע והחכמה המופלאה שבחפץ וביקום כולו. שלב זה מיוצג על ידי המספר שבע.

השלב השלישי בסולם הוא היכולת של האדם ללמוד על קיום הבורא מתוך הקיים ביקום.

השלב הראשון, תפיסת החומר, מסתייע גם בחוש המישוש ותופס את החיצוניות. השלב הבא, תפיסת הצורה, מסתייע בחוש הראייה התופסת את הצורה ובחכמה של הבנת הטבע בכללותו. השלב השלישי, תפיסת הקשר לבורא, מסתייע בדרגה הגבוהה ביותר של הראייה, כלומר, בחכמה הרוחנית, שהיא ראיית השכל.

יוון וישראל

חכמי יוון התנגדו! הם טענו שקיימת התפתחות מקרית, לא מכוונת. ממילא, לא קיימת תכלית וגם לא צורה המצביעות על הבורא שממעל.

יוון התכחשה למציאות "השמונה", היא הדרגה שאחרי השבע, היא התורה שניתנה לאחר 49 יום, שהם שבע פעמים שבע.

אומה זו לא סבלה את ייחודיותו של העם היהודי, המאחד את האדם ואת העולם עם אלקים, ייחודיות המסומנת במציאות "השמונה". היא גם גזרה על המצוה השמינית הייחודית לזרעו של אברהם - מצוות ברית מילה. זו ניתנה רק לעם היהודי (מלבד שבע מצוות שהיו חייבים בהן כולם עד מתן תורה), לקיימה ביום השמיני. ברית המילה מטביעה בחומר הגוף עצמו חותם ברית של קשר עם הבורא.

בהיגוי המספר "שמונה" אנו שומעים את המילה "שמן", זה שאינו מתערב עם שאר המשקים. תכונתו הייחודית שהוא דולק ומפיץ אור. לכן קרוי גם יצהר. (צוהר הוא מקור אור. צהריים היא הנקודה שבה אור היום הוא בשיא תוקפו).

מה מפליא: שהתורה מבוטאת במספר שמונה וגם עם ישראל שתפקידו להפיץ את התורה ולקשר את האנושות עם הבורא הוא כנגד שמונה אכן עם ישראל תכונתו תכונת השמן שאינו מתערב עם שאר המשקים: "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". בזכות היותו צף מעל, הוא זוכה ל"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול".

חז"ל ראו ביוון את הבן רב ההשפעה של יפת המייצג הגדול של יפת בן נח על שלל תכונותיו המיוחדות. התרבות המערבית אשר כבשה את מרבית העולם, איננה אלא המשך ובניין על גבי היסודות שהניחו היוונים. אין לך תחום שבו לא הצטיינו היוונים. הם סללו את הדרך למין האנושי שהלך בעקבותיהם. יסודות המתמטיקה, המדע והטכנולוגיה, האמנות, התיאטרון, הפילוסופיה, ואפילו תפיסות חברתיות של דמוקרטיה, כולם נושאים עד היום את חותמם של היוונים!

קיים תחום אחד בלבד שבו לא היתה לחכמת יוון דריסת רגל - המוסר ומשמעות החיים! חכמתם הקיפה את העולם הגשמי כולו, אך לא יצאה משבי כבלי החומר והחוקים. יוון לא נשאה את מבטה לשמים, למקור הבריאה. די היה לה בפיתוח תובנות מדעיות ופילוסופיות הבנויות על השקפה חומרית בלבד. (אפלטון מורו של אריסטו היה בין הבודדים יוצאי הדופן). התוצאה הבלתי נמנעת היתה תפיסת המוסר כנהנתנית. המדע מאיר בבירור את המציאות הגשמית, אך אין הוא מסוגל לראות דבר מעבר לחומר, בעולם הרוח, הנשמה והנצח.

המדע הוא לכל היותר כלי ואמצעי רב תועלת. אולם מה מעטה היא התועלת, אם אין האדם יכול ללמוד ממנה גם על המטרות החשובות ביותר ועל ומשמעות החיים!

כבר כתב על כך פרופ' אהרן קציר בספרו "בכור המהפכה המדעית": "האמת המדעית היא טכנית ולא ערכית. ובלי ערכים - אם אינך יודע את מהותם של חסד ורחמים, יושר, הגינות, צדק, מסירות נפש וקדושה - אינך יודע מהי משמעות החיים".

מבט על הטבע

השורש "טבע" מופיע גם במילה מטבע ובמילה טביעה. מטבע הוא גוש מתכת, אלא ששוויו גדול בהרבה ממחיר המתכת שבו. זאת מפני שטבועה בו צורה המעידה על היותו מטבע. ארצות רבות נהגו להטביע על המתכת את צורת מלכם, והיא שנתנה למטבע את ערכה ואת שמה.

טביעה היא מיתה שנגרמת מניתוק החי ממקור החיים. השורש 'טבע' מתאר, אפוא, את היחס בין החומר לצורה: כאשר הצורה גוברת על החומר, החומר מבטא את הצורה ונושא אותה, וזהו מטבע. כאשר החומר גובר על הצורה ומבטל אותה, זוהי טביעה.

כאשר באו חכמים לחדש ולבחור מילה לתאר את הבריאה ואת תכונתה, בחרו במילה טֶבַע. מילה זו משקפת את הבחירה החופשית העומדת בפני האדם.

היהודי מתבונן בטבע ורואה חומר שטבועה בו צורת מלכו של עולם - "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית!"; "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע".

היווני מביט בטבע ורואה רק חומר. הוא מקיף את עצמו אך ורק בחומר, וכך מנתק את עצמו מבורא עולם, מקור החיות. ממילא, גורלו נחרץ לטביעה ולניתוק מהעולם הבא, מחיי הנצח!

האם אין זה כמעט מובן מאליו שהפירוש של המילה 'יון' בלשון הקדש הוא: בוץ, טיט טובעני, שאדם שוקע בו ואינו יכול להחלץ ולהמשיך אל ייעודו (יון נזכר פעמיים בתנ"ך: טיט היון, יון המצולה).

אין זה פלא שעד היום התפיסה הפוסט-מודרניסטית גורסת: "כל אחד והאמת שלו", שפירושו: אין "אמת", הכול סובייקטיבי.

תפיסות אלו הולידו את תאוריות הנפש הפסיכואנליטיות, הרואות באדם לא יותר ממכונת מוח בעייתית, ואת תיאוריית האבולוציה הרואה באדם לא יותר משימפנזה אינטליגנטית. חיי האדם משתרעים בין הלידה לבין המיתה ותו לא!

על תפיסה זו כתב הסופר פרנץ וורפל: מהו האדם? לפני הלידה אפס. אחרי המיתה אפס. ובשבעים שנה באמצע? אפס בחופשה....

דומה, שקשה לפרוך את דבריו. כל תאוריה של משמעות חיים מתנפצת על סלעי ההנחה שהתפתחות העולם היא מקרית לחלוטין. העולם הוא חומר עקר ללא תכלית. בעולם שכזה גם המחשבה איננה אלא תהליך חשמלי-כימי ותו לא.

הלוחמת בשמונה

"ברוך ה' אלקי שֵׁם... יַפְתְּ אלקים ליֶפֶת וישכון באהלי שֵׁם..." זה הייעוד שניתן ליוון. אלא שהעם היווני בחר להתעלם ממנו ופנה אל הדרך ההפוכה. במקום להצטרף אל

"אוהלי שם", אל שורות התורה, הוא פנה להאיר למין האנושי את דרכו על ידי המדע והבנת המציאות הגשמית בלבד, תוך הכחשת מציאות האלקים!

"הבשורה" של יוון לעולם היא: יש רק חומר בעל חוקים וצורה משלו. אין שמונה!

ההתנגדותו לעם היהודי היא לא מתוך רצון להכחידו מעל מפת העמים. נהפוך הוא, שאיפתו היתה לנתקו מאלוקיו, מאיחודו עם בוראו ב"שמונה", בבחינת: "כיתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".

בכל כוחו הוא חרף את נפשו ללחום במציאות השמונה! טימאו את המקדש, מקום המפגש של הבורא עם ברואיו (מפגש המבוטא בשמונה), אסר על ברית המילה (שמצוותו ביום השמיני), וגזר על לימוד התורה שניתנה לאחר 49 יום (שבע כפול שבע).

אך העם היהודי נותר קשור לאלוקיו, אוחז במציאות ה"שמונה" - מתנוצץ אור במציאות מעל הטבע ומורשת הדלקת שמונה נרותיו הם הוכחה לנצחיות הקיום של השמונה.

ודווקא מפני שמסרו את נפשם על התורה, זכו לנסים על טבעיים, החושפים את השמונה.

נס פך השמן מעיד כי אכן את המקדש, מקום האיחוד עם הבורא, מפגש השמונה, אי אפשר לטמא לחלוטין. שוכן הוא בלב כל יחיד מן העם היהודי לנצח!

שמונה ימי הנס מעידים, כלפי העולם, כי אמת בפי העם היהודי. נרותיו הזעירים לועגים לאור הזוהר של המדע והטכנולוגיה - מקסם השווא של התרבות המערבית.

הנרות העולים בשמונה מזכירים לנו כי רק אם ישכון יפת באהלי שם, יבוא המין האנושי אל תכליתו. רק אם ישרתו כל המדעים והחכמות את המין האנושי בהדרכת התורה, נזכה להארת השמונה ויתקיים "ונהרו אליו כל הגויים... והלכו עמים רבים ואמרו... בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".