החכמה היוונית

החכמה והתרבות היוונית התפשטו בתקופת בית המקדש השני בכל רחבי האימפריה. החכמה היוונית היתה בסיס להשכלה באימפריה הרומית לפני התפשטות הדת הנוצרית. רבים מסממני החכמה היוונית הוטמעו בנצרות ונותרו בה עד עצם היום הזה.

המדרש אומר (איכה רבה ב', י"ג): "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין, יש תורה בגויים – אל תאמין". בראש משיגי החכמה עומדים היוונים. מסיבה זו הם התקנאו בעם ישראל שקיבל את התורה, שהיא למעלה מכל החכמות.

בשרשרת חכמי יוון קיבל אריסטו מאפלטון ואפלטון קיבל מסוקרטס. תלמידו המפורסם של אריסטו היה אלכסנדר מוקדון, שהפיץ את תורת מורו בלהט רב ברחבי העולם.

חכמי יוון נקראו בתואר פילוסוף, שפירושו: "פילו" – אוהב, "פוסי" – מדע. המדע כלל שבע חכמות: 1. היגיון, 2. מספר, 3. מידות, 4. טבע, 5. תכונה (אסטרונומיה), 6. ניגון, 7. חכמת האלוקות.

חכמת אריסטו ושיטתו

אריסטו היווני נחשב כראש הפילוסופים, ושמו יצא לתהילה בקרב הארץ עד היום. הוא רכש שליטה מקיפה בחכמות הטבע, כגון ביולוגיה וזואולוגיה ובמערכות השמים ובמסילותם, וכן הראה את כוחו בחשבון ובתכונה. חכמתו נחשבת כשיטתית והוא הגיע אליה על ידי ניסויים ותצפיות, ככל שהשכל האנושי יכול להשיג.

בתחום חכמת האלוקות צפויה מבוכה גדולה לכל מי שמנסה לערוך חקירות פילוסופיות. כל מה שקשור לחיי הנפש ולאלוקות אינו ניתן לניסוי ולחקירה מדעית. הוא מצוי בעולם מופשט מן הטבע. דברים מופשטים אלו כלולים ב"מטפיזיקה", בתחום החורג מן הטבע. מימי קדם ועד ימינו אין לפילוסופים מנוחה, והם בונים מערכות של הנחות חדשות בכל דור ודור.

אריסטו מדגיש כי יש לנפש שלושה תפקידים עיקריים: תזונה, תחושה ומחשבה. האחרון – אשר לו קרא "היגיון המחשבה" – מיוחד לאדם. המחשבה לא זו בלבד שהיא מייחדת את האדם ומבדילה אותו משאר היצורים, היא גם היכולת הנעלה והמורכבת ביותר של הנפש.

לדעת אריסטו,  האדם הטוב, כלומר, אדם המפעיל את מחשבתו בצורה הטובה ביותר, הוא האדם המאושר. בהפעלת כושר החשיבה מממש האדם את אושרו. לדעתו, הביטוי "אושר" מתאר מהלך חיים שיש בו שלמות. לפי אריסטו, שיאה של ההתפלספות הוא ההתבוננות העיונית בא-ל, בתורת ההוויה.

אריסטו סבר שהגורם הראשון שברא את הכול, נמצא למעלה מן הכול ואינו מתערב במהלך העולם. דעת התורה הקדושה היא שכל המציאות קיימת "יש מאין", והיא ממשיכה להתקיים רק הודות להתערבות בלתי פוסקת בקיומה על ידי הבורא.

הראשונים סבורים שאריסטו היה כופר בהשגחה ובחידוש העולם. כך כותב הרמב"ן (ויקרא ט"ז, י"ז): "הנמשכים אחרי היווני (אריסטו) אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב, הוא ותלמידיו, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו, (כלומר, כל דבר שלא הגיע אליו בשכלו), איננו אמת". בהקדמה לפירוש הגר"א על אבות מאת תלמידו המובהק רבי מנחם מנדל משקלוב, מצאנו לשון ביקורתית יותר: "ודאי הוא, שהיה אריסטו כופר מהתחלה ועד סוף... והיה יודע את בוראו ומכוון למרוד בו".

מקור החכמה היוונית

שורש הפילוסופיה היוונית ידוע כבר מזמן אלישע הנביא, בימי בית ראשון, בזמנו של הפילוסוף הומרוס, מחבר ה"איליאדה" וה"האודיסיאה". ניתן לשער שהחכמה היוונית השתלשלה מאלפי משלי החכמה שחיבר שלמה המלך, ככתוב: "וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף" (מלכים א', ה', י"ב). נאמר שם: "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו" (שם ה', י"ד). המשלים ההם אבדו מאיתנו בגלותנו, והגיעו לידי הגויים.

ספר "הכוזרי" מבליט עובדה זו: "היו אנשי העולם באים אליו (לשלמה המלך) להעתיק את חכמתו אל האומות עד להודו. וכל החכמות הועתקו שורשיהן וכללם מאיתנו אל הכשדים תחילה, ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יוון ואחר כך אל רומי. ובאורך הזמן וברוב ההעתקות, לא נזכר בחכמות שהן הועתקו מן העברים (היהודים), אלא מן היוונים והרומאים".

מוסיף רבי משה איסרליש בספרו "תורת העולה": סוקרטס קיבל את החכמה (בהשתלשלות הדורות) מאסף הקרחי ומאחיתופל. עיקר חכמת אריסטו גנובה מחכמת שלמה המלך ע"ה. כאשר כבש אלכסנדר מוקדון את ירושלים, השתלט אריסטו על אוצר ספרי שלמה, וכל דבר טוב שמצא בהם כתב את שמו עליו ועירב בהם מקצת דעות רעות, כמו קדמות העולם וכפירת ההשגחה, כדי לחפות, שלא ידעו הבריות שגנב את החכמה מהיהודים".

מובא שם מעשה שאירע לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לירושלים בא פילוסוף גדול מארץ יוון, כנראה, אפלטון. הוא עבר ליד חורבות המקדש על הר הבית וראה את ירמיהו הנביא בוכה מרה ונושא קול נהי וקינה על החורבן.

תמה אפלטון ושאל את ירמיהו שתי שאלות: "אתה חכם בישראל, מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים? ועוד, הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לבכות על העבר?"

השיב לו ירמיהו: "ודאי יש לך ספקות פילוסופיים אשר עדיין לא ידעת את פתרונם".

הפילוסוף אמר לו את ספקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. נדהם הפילוסוף ותמה: "מהיכן שאבת חכמה מופלאה זו?"

השיב לו ירמיהו: "את כל החכמה שאבתי מעצים ואבנים אלו, שעליהם אני מקונן! על שאלתך השנייה: איך נאה לחכם לבכות על העבר? לא אוכל לענות לך, כי לא תוכל להבין זאת".

הרס"ג והרמב"ם

רבי סעדיה גאון, שחי כמאתיים שנה לפני הרמב"ם, עמד בראשות ישיבת סורא בבבל. משם יצא שמו לתהילה, וגדולתו התבטאה בכל חלקי התורה. בין ספריו כתב ספר יסוד בשם "אמונות ודעות". כשמו כן הוא: "אמונות" בקב"ה ובתורתו ובמה שלמעלה מהשגת בני האדם, ו"דעות" – לבסס את האמונה על הכרה שכלית.

בזמנו של רבי סעדיה גאון ניסו חכמי המוסלמים להפיץ את דברי אריסטו בקרב חכמי ישראל ובקרב הנוצרים. המפורסמים שבהם היו אלפרבי ואביסיננה (אבו אלי אל-חוסין). חכם נוסף בשם אבן רושד, הידוע בשם אבררוס, חי כבר בזמנו של הרמב"ם, ובפירושו על כתבי אריסטו הצליח להשפיע על בני דורו וגם במשך ארבע מאות השנים הבאות.

רבי משה בן מימון (4895-4965), ראש קהילות מצרים, זכה לכינוי "הנשר הגדול" והרביץ תורה לכל ישראל על ידי ספריו היסודיים: "ספר המצוות", "משנה תורה" ("יד החזקה") ופירושו על המשנה. עליו נאמר: "ממשה עד משה לא קם כמשה".

הרמב"ם הבחין שהיו יהודים יראי שמים שהוטרדו משאלות אמונה ולאט לאט חדרה אליהם השפעה ממקורות חיצוניים, אף שנשארו דבקים באמונתם ובקיום המצוות. כתבי אריסטו ואפלטון הגיעו אליהם דרך הפילוסופים המוסלמים, שכתבום בשפה הערבית, ועל כן רצה הרמב"ם להשפיע עליהם בדרך התורה תוך התייחסות לפילוסופיה של אריסטו.

הספר "מורה הנבוכים"

הרמב"ם כתב את ספרו "מורה הנבוכים" בעבור תלמידו רבי יוסף בן יהודה, בשנת 4955 לבריאה, כעשר שנים לפני פטירתו. הוא בחר לכתוב אותו בלשון הערבית כדי להגיע לנבוכים ממשכילי הדור.

הרמב"ם הצליח לדון בנושאים העומדים ברומו של עולם ולעסוק בהם כסדרם, כשהם מתובלים בדוגמאות ובמשלים נפלאים. ההשגות וההתקפות על ספרו היו בעיקר לגבי החלק הנוגע לאריסטו ולשיטת הפילוסופים.

את שיטת הרמב"ם ניתן להגדיר באופן כללי על פי דברי האיגרת ששלח הרמב"ם אל הרב הגדול רבי חסדאי הלוי הספרדי: "כלל אומר לך, שכל מה שלמעלה מן הטבע לא יוכל חכם ופילוסוף להעמיד ראיה ברורה עליו, אבל מה שבטבע לא יסתר מעיניהם. ועל כן אמר דוד ע"ה: 'השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם' (תהלים קט"ו, ט"ז)".

התגובה לספר "מורה הנבוכים"

עוד בחיי הרמב"ם עורר הספר פולמוס, וחכמי דורו נחלקו לשני מחנות – בעד הספר ונגדו. הנושא הסעיר את הרוחות, בפרט בצרפת ובספרד, ונשאר שנוי במחלוקת במשך כמה דורות.

רבי שמואל אבן תיבון תרגם את הספר ללשון הקודש והוציא אותו לאור עוד בחיי הרמב"ם. כאשר נתקל במלים זרות והתלבט כיצד לתרגם אותן, הוא ביקש להיפגש עם הרמב"ם. לשם כך היה מוכן לנסוע מצרפת למצרים, אך הרמב"ם ענה לו בכתב על כמה משאלותיו ועודד אותו להמשיך במלאכת התרגום. תרגומו נחשב למוסמך, וגדולי הדורות צירפו אליו את פירושיהם.

עיקר המחלוקת על הספר נוגעת לנקודה אחת: האם אנו מסתכלים על מצוות מעשיות ועל הלכות כפשוטן וכמשמען או שההסתכלות היא בדרך של הנהגות המביאות את האדם לחיים רוחניים ולהתדבקות בבורא. במחלוקת זו היתה כרוכה גם שאלה מעשית: עד כמה – אם בכלל – מותר להשקיע זמן בלימוד הפילוסופיה, שהרי היו מקרים של יהודים שסטו משמירת המצוות משום שלמדו פילוסופיה.

בדור שלאחר איבן תיבון כתב רבי שם טוב פלקירה את פירושו על ה"מורה", וגם דון יצחק אברבנאל בדורו כתב פירוש על חלק ראשון של ה"מורה".

אחד מפרשני התורה הקדומים, הרד"ק- רבי דוד קמחי, תמך ב"מורה" ובמחברו, כפי שניתן לראות בפירושו על ספר בראשית.

רבי מאיר הלוי אבולעפיה, המכונה הרמ"ה, התנגד לכתבי הרמב"ם, אולם באופן אישי העריך את הרמב"ם מאוד.

הרמב"ן השתדל להשקיט את המחלוקת בטענה שבמצב כזה יכולה להתעורר סכנה ליהדות, ושאחדות עם ישראל עלולה להיקרע לגזרים. אף על פי שהגן על הרמב"ם, התנגד הרמב"ן ללימודי הפילוסופיה, כפי שהוא כותב (מאמר "תורת ה' תמימה" פ"ב): "ומכאן תראה אכזריות ראש הפילוסופים, שהוא מכחיש כמה דברים שראו רבים וידענו אנחנו אמיתתם ונתפרסמו בעולם... קם האיש הידוע (אריסטו) ולא האמין רק במורגש, וחיפש חכמות מורגשות והכחיש כל רוחניות".

לעומת זאת, רבי שלמה בן אברהם, יחד עם תלמידיו רבינו יונה ורבי דוד בן שאול, גזרו חרם על ה"מורה" ועל ספר המדע שב"משנה תורה". בזמן ההוא גזרו הנוצרים גזירה על כל כתבי אריסטו ויחד עמם שרפו את ה"מורה" בשוק של מונפלייה שבדרום צרפת. בעקבות השריפה, חזר בו רבינו יונה מדעתו הראשונה והבטיח לבקש מחילה על קברו של הרמב"ם.

מאה שנים לאחר הוצאת ה"מורה" בלשון הקודש, שוב פרץ פולמוס חריף אודות לימוד פילוסופיה. רבי אבא מארי מלוניל, בדרום צרפת, ביקש להטיל חרם על המלמדים פילוסופיה מתחת לגיל עשרים וחמש. לאחר שנתיים פסקה התבערה, כאשר פיליפה הרביעי, מלך צרפת, גירש את כל היהודים מארצו.

במרוצת הדורות שככו המחלוקת והפולמוסים. כיום מקובל ה"מורה" בלי ערעור, אף כי לא רבים עוסקים בו.

החיד"א כותב (ב"שם הגדולים", ערך רמב"ם): "ואני בעניי אומר, בוא וראה תוקף גדולת ומעלת הרמב"ם ומעשיו לשם שמים, כי בחיבור זה ("מורה נבוכים") הפליא לעשות".

האמונה בעם ישראל מבוססת על המסירה מדור לדור והיא היסוד של חיי התורה והמצוות. את הפילוסופיה אנו רואים ומקבלים כתוספת, המוסיפה גם את החקירה השכלית לאמונה ולהתקרבות לה', קונה שמים וארץ.