בכותבי ביומני הקטן שבו כתבתי גם מועדי ישראל, גיליתי בשמחה רבה שחנוכה, יחול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידרארשל (מחנה כפייה בגרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה. מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של תושבי הבלוק. בנצי נתלהב מרעיוני: "כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המורל וישפר את האווירה. הכן תכנית, אך בזהירות".

על שתי בעיות היה צריך להתגבר: צריך היה לארגן שמן וכן למצוא מקום, שממנו האור לא ייראה. לא היה מחסור בשמן בבית החרושת, אך כיצד יכולנו להבריח – ולו כמה טיפות בלבד – אל צריפנו בעוד מועד, לקראת יום שני בערב, 11 בדצמבר, ליל ראשון של חנוכה?

אמנם ידענו שאין אנו מחויבים עפ"י ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום מצווה. אך אצל רבים בתוכנו פעל דחף לגלות רוח של הקרבה, נחלת אבותינו במרוצת הדורות. היינו בדיכאון רוחני וגופני כה רב, עד שהרגשנו, שנר חנוכה קטן יחמם את נפשותינו הגוועות ויחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ, כדי לקיים את עצמנו בחורף הארוך, הקשה והמקפיא. החלטנו להטיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל, יוטל לגנוב השמן; השלישי – יהיה אחראי להסתרתו עד יום שני בערב והחמישי ידליקנו מתחת לדרגשו. יצאתי חמישי בגורל. גרינוולד, שעליו הוטל לארגן את השמן, מילא תפקידו בצורה נפלאה. הוא שכנע את מנהל העבודה השנוא, שמכונתו תיטיב לעבוד, אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר, ולשם כך מוטב שנקבל צנצנת קטנה של שמן-מכונות משובח ונחזיקה בארגז-הכלים שלנו. המנהל הסכים, ולא הייתה יותר בעיה של הסתרת השמן. בהגיע יום שני בערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל. כאשר הכל היה מוכן, התיישבתי לאכול בחיפזון והזמנתי את כל חברינו להשתתף בהדלקת נר של חנוכה, לפתע נזכרתי ששכחנו את הגפרורים. לחשתי לבנצי "על כל אחד להשאיר מעט מרק", ציווה בנצי על חבריו הרעבים לשולחן והסביר להם את הסיבה. תוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק תמורת סיגריה. הסיגריה "הוענקה" לאחראי המטבח בעד השאלת קופסת גפרורים ללא שאלות. לאחר הארוחה, בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב באיטיות מתחת לדרגשי. לא רק חבריי מן השולחן הדתי השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי החנוכה.

וכאילו לנגד עינינו, ראינו את בתינו, עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשותינו וילדינו, נאספים סביב חנוכיות-הכסף היפות, שרים בשמחה מעוז צור. דמעות ירדו על לחיינו הנפולים. לאחר מכן, התיישב כל אחד מתושבי החדר על דרגשו או בקרבת דרגשי, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה, ששום דבר אחר לא חשוב בעיננו. חגגנו ליל נר ראשון של חנוכה, כפי שנהגנו בכל השנים שקדמו למאסרינו ולעינויינו. היינו קבוצת יהודים המקיימים מצוות וחולמים על בתיהם ועל שנים שעברו." (מתוך: אני מאמין – עדויות של חייהם ומותם של אנשי אמונה בימי השואה)

סיפור זה ועוד רבים רבים כמוהו תוארו בהרחבה ע"י ניצולי השואה שמסרו נפשם לקיום מצוות הדלקת נרות החנוכה, וזאת, שאינם יודעים להסביר מהיכן שאבו את כוחות הנפש כשמסביבם דם ואש, ותימרות עשן. כפי שתיאר אחד מהם לכ"ק הרבי מקאליב שליט"א : באותם ימים הייתה בנו דחיפה פנימית חזקה לעשות הכול כדי לקיים מצוות, לכן לא דנו בשאלות הלכתיות, כמו: האם ההלכה מחייבת להסתכן כדי להשיג שמן?! מה דינו של שמן זה? רבים מבינינו חסכו מפיהם את מנת המרגרינה השבועית הקטנה, והיה כל איש מנסה להשיג מעט שמן, ומסתיר אותו עד לחג. אף אחד לא היה מוכן לוותר על מצות "פרסומי ניסא". חשנו, כי אצלנו כל רגע של חיים הוא בניסי ניסים, וחייבים אנו להודות על כך. כך הדלקנו את נרות החנוכה בשיר ובהלל. לא ניתן לתאר היאך שרנו אז את הפזמון "מעוז צור ישועתי...", כיצד זעקנו את סופו של הפזמון: "חֲשוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה. נְקם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה. כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה...".

פלאי פלאים! מיליוני יהודים נטבחים מול עיניהם, חייהם שווים אצל הצוררים הנאצים פחות מקליפת השום, משפחתם עלתה על המוקד, אין להם צל של מושג אם הם יחיו עוד שעה! אך   הם עוסקים במסירות נפש בקיום מצוות "נר חנוכה" מצווה מדרבנן. וזאת מפני שהם חשים צורך עז וכביר  להודות על הניסים של אז, ועל הניסים של היום! מה פשר הדבר?!      

שאלה זה היטיב לשאול הסופר האמריקאי הנודע: מארק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים מילאו את שמינו ככוכבי שביט, עד שדעך זיוום ונמוג לחלוטין... בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים, עד שנשתתקו ונעלמו.  עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשכה...

רק היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ואיננו מראה סימני הדרדרות, גם לא תופעות של זקנה. לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה.  כל הברואים חדלים להתקיים, פרט ליהודי. כל עוצמה כורעת, ורק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?"

אמנם מעולם לא הקים עם ישראל אימפריה חובקת ארצות. גם סוד קיומו אינו בלפיד אש המתנשא זמנית מעל האנושות.

נראה שקרוב יותר לומר כי הסוד שעליו תהה מארק טווין מתגלה בנרות קטנים - נרות החנוכה שגוברים על כל הרוחות והסופות הסוערות בעולם. נרות אלו יותר מאשר מסמלים את הנס הגדול מסמלים הם את היכולת המדהימה של עם הנצח לצאת ממצב של ייאוש לתקווה ומאפילה לאורה.

מרן רבי אייזיק שר זצוק"ל, מקשה על עניין פרסום הנס של חנוכה: הרי העם היהודי מאז היותו לעם חווה ניסים גדולים ונשגבים מאלו, עם שחווה את קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, ירידת המן, וכל ניסי המדבר. מהו הדגש והחידוש בפרסום ניסי חנוכה?

ומיישב שם, (מבואר ומנוסח ע"י הכותב): יחודו של נס חנוכה, הוא בהבנת הרקע של השתלשלות המאורעות. כי הנה היוונים בשיתוף המתייוונים פרצו חומות מקדשנו, חללו את קדושתו בצורה המחפירה והנוראה ביותר היוונים והמתייוונים התערבבו בהיכל ה'. העלו על המזבח את בעל החיים המאוס ביותר ביהדות. ובמשך שלש שנים עמד הבית שומם מאין "עבודה" ומבלי "עובדים". היה נראה שאבדה התקווה להחזרת בית המקדש אל ייעודו המקורי. חילול הקודש הזה, אשר היה ביד רשעים אלו, לא היה מחמת "ייאוש בעלים" מנכסיהם עד שנעשה כ"הפקר" לכל הבא לעשות בו כטוב בעיניו, כי הלא ה"בעלים" של המקום הגדול והקדוש הזה הוא  מלך מלכי המלכים הקב"ה! והוא כמובן לא התייאש חלילה מהשרות שכינתו בבית זה. אלא שהוא הסתיר את פניו, ועמד אחר כתלנו, המתין וצפה לראות ה-יש דורש את ה'?! היש מי שיכאב את עומק החילול?!    

ואז קמו אותם גיבורי הרוח הכוהנים הגדולים מבית חשמונאי, ומסרו נפשם במלחמה חסרת סיכויי הצלחה. וצלחו בדרך ניסית. והצליחו לגרש את האויבים החזקים, ולכונן את המקדש על מכונו ומעמדו המקורי. ונתקדש שם שמים ע"י, ושבה ה"עבודה" אל דביר בית ה' והיכלו.

כאשר הרימו את נס המרד הם לא ידעו שהם ינצחו את היוונים כי הסתיימה תקופת הנבואה. הם היו קומץ קטן של אנשים חלשים בגוף, אך גיבורים ברוח. וע"כ כשיצאו לדרך הם יצאו למסור את נפשם הלכה למעשה, להסיר את חרפת היוונים ותרבותם מהיכל ה'.

קבוצה זו הוכיחה שלמרות שכלפי חוץ נראה שאפסה התקווה, אך פנימה בנפש היהודי שוכן גרעין עז וקשה, אשר פתע פתאום מתעורר כנאמר: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". וכשראה זאת ה' סילק את הסתר הפנים, ויעזרם ויפלטם לנצח את אויביהם ולהחזיר את שכינתו למקומה.

זה הלימוד הגדול אשר באו ניסי חנוכה להורותינו, ניסים גדולים מניסי חנוכה אכן התרחשו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. אלא שהמיוחד בניסי חנוכה הוא בדגש על הנהגת הקב"ה דווקא בשיא החושך הרוחני, אהבת השי"ת את עמו גם כשהגיע לשיא השפלות, עדיין הקב"ה ממתין לו שיתרומם ויתעלה על פסגת מסירות הנפש למען שמו יתברך. וזהו עומק החידוש בעוצמתו של עם זה, לא להיכנע לייאוש ולמציאות העכשווית, אלא לעשות כל שביכולתו לשנות את המצב לטובה, ואו אז הקב"ה ישדד את מערכות הטבע עבורו.     ולפיכך נקבעו ימים אלו לדורות-לדעת כי ה' יתברך תדיר עמנו, לא יעזבנו ולא יטשנו, רק שומה עלינו לקדש שם שמים באהבה, ולהיות מוכנים למסור את הנפש על מזבח כבו שמו, ולמען השרות שכינתו בינינו.

לאור דברים אלו ניתן ליישב את השאלה על דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות חנוכה: "מצות נר חנוכה חביבה עד מאד- וצריך ליזהר בה בכדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הק-ל והודיה על הניסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ומדליק" נוסח כזה של הרמב"ם על מצווה: "חביבה עד מאד" נדיר הוא מאד הלא ככלות הכול עוסקים אנו במצווה מדרבנן? וביותר מכך התוספת הציווי של: "למכור כסותו או לחזר על הפתחים" עד כדי כך?!. אך לאור דברים אלו מובנים היטב דברי הרמב"ם בחשיבות מצווה זו, כי מצווה זו של הדלקת הנרות מהווה מגדל אור של תקווה וחיזוק בימים קשים. נרות אלו כאילו מדברים אל היהודי הצופה בהם ואומרים לו: לא משנה באיזה מצב אתה נמצא, "אל ייאוש!", ניתן לצאת מהמצבים הנמוכים ביותר שיש, וזאת  אם תחליט למסור את הנפש למען יהדותך, ולמען עם ישראל.

עם ישראל – עם הנצח, לאורך הדורות בזמני השפל ובזמני האור. מצהיר קבל עם ועדה בהדלקת נרות החנוכה את סוד קיומו: קידוש שם שמים  ע"י "מסירות נפש" . ומשכך הוא זוכה לניסים ונפלאות. יהי רצון שנזכה סוף סוף: "להדליק נרות בחצרות קודשך".

חנוכה שמח ומאיר.