נס הניצחון על היוונים ועל המתייוונים שאירע בימים ההם, הוא סיכום ביניים של המאבק בין תורת ישראל לתרבות יוון. המאבק עצמו לא התחיל אז, ושורשיו נעוצים בדורות קודמים. הוא גם לא הסתיים באותם ימים, אלא הוא ממשיך לאורך כל הדורות. הוא מתרחש גם לנגד עינינו גם היום, בזמן הזה.

שורש המאבק - הניגוד בין רוחניות לגשמיות!

תרבות יוון חרטה על דגלה את ראיית העולם בצורה גשמית. תרבותה מתמקדת בהחשבת הגשמיות, ללא נתינת מקום למאורע רוחני החורג מדרכי הטבע. המושג טהרה, מהווה ניגוד גמור לתרבות יוון, שאינה מוכנה להכיר בו, היות שהוא רוחני.

אמנם תרבות יוון עסקה גם בתורת הנפש ולא רק בתורת הגוף. אך הכל בתוככי מסגרת אנושית, ללא העפלה לכוחות שמימיים.

תורת ישראל, בניגוד לתרבות יוון, מציבה את הטהרה כערך עליון. מדרגת האדם הטהור היא מדרגה רוחנית המאפשרת את קרבת האלוקים. התבדלותו של האדם מן הטומאה מוכיחה על רצונו לזכות בקירבה זו.

הגזירות העיקריות שגזרו היוונים, היו בארבעה נושאים המנוגדים ישירות לתרבות היוונית. הם גזרו שלא ללמוד תורה, כי תורת ה', בעצם מהותה, היא הניגוד הגדול לראייה הגשמית שטיפחו היוונים. הם גזרו שלא למול את הבנים, כי מצוות מילה מכוונת נגד הטבע הגשמי, שהרי גשמיות האדם נקבעת לפי לידתו, והוא נולד ערל ולא מהול. מצוות מילה היא הכרה בשעבוד האדם לכוח רוחני עליון, לברית עם הקב"ה. כמו כן, הם גזרו על שמירת השבת, כי השביתה בשבת היא ביטול מעשה האדם הגשמי, כאות להכרה בשלטונו של הקב"ה, בורא שמים וארץ. גם הגזירה על קידוש החודש נגזרה משום שהתורה מעניקה לחכמי התורה כוח לקבוע ואף לשנות את הזמנים, ועימם את כל החגים, שלא לפי המהלך הגשמי של העולם. זהו מהלך שאין תרבות יוון מסוגלת לסובלו.

חכמת יון - חכמה חיצונית

היוונים הגיעו להישגים מרשימים, בתחומי המדע, הפילוסופיה ועוד. אולם היוונים לא השכילו להגיע להכרת אחדות הבורא. חכמתם עמדה להם להבין תופעות שונות בטבע, אולם את עיקר העיקרים, את הכרת הבורא, השליט על הטבע, הם לא ידעו, ונותרו להאמין בהבלי אליליהם.

יש בני אדם המצטיינים בדעת ובחכמה, אולם את החכמה הבסיסית, שהיא הכרת האלוקות, הם זונחים. על תופעה זו אומר הנביא: "ובאחת יבערו ויכסלו, מוסר הבלים עץ הוא" (ירמיהו י', ח'). לאמור, למרות חכמתם ותבונתם, בפרט אחד ניכרת בערותם וכסילותם, בכך שהם עובדי עץ ואבן.

חכמת הטבע מתבטאת בחשיפת החוקיות של תופעות שונות ובמציאת נוסחאות שיגדירו את החוקים השולטים בטבע. אולם העיקר חסר. היוונים חיפשו וגם מצאו נוסחאות וכללים לתופעות שונות, אולם לא הבינו שכוח הבורא הוא המפעיל את כל הבריאה באמצעות חוקי הטבע. זו היתה תמצית שיטת יוון שאותה הם ביקשו להשליט על ישראל.

מה רחוקה גישה זו מגישת היהדות, שאמנם מעניקה מעמד מסוים לחכמות הטבע, אולם עיקר העיקרים הוא ההתרכזות בפנימיות התופעות, בדבר ה' המקיים את כל ההוויה. הקב"ה הוא המחיה ומהווה את כל המציאות, ועיקר מגמת האדם בעולמו צריכה להיות התקשרות אל הבורא ויראה מפניו, כפי שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קי"א, י'). גם איוב אמר: "הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כ"ח, כ"ח). מתוך העדפת הפנימיות על החיצוניות, יודע עם ישראל להעלות על נס את העיסוק בתורה, שהוא הביטוי המובהק לדבר ה'. כל שאר החכמות, עם כל חשיבותן, אינן אלא טפלות לחכמת התורה.

נוי חיצוני

היוונים וגם היהודים העלו על נס את מעלת החכמה. אולם בעוד תורתנו הקדושה כולה אור, תרבות יון הינה ביטוי מובהק לחושך ואפלה.

לצורך ההבדלה בין דברים הנראים זהים, זקוקים לשני כלים: לנר ולעיניים פקוחות. גם מי שעיניו פקוחות לא יוכל להבחין בחשכה במה שלפניו. גם כאשר האור הוא במלוא תוקפו, עיוור לא יוכל ליהנות ממנו. אכן, בהאיר האור, יוכל הרואה להבחין בשוני שבין האמת לזיוף. לכן, הדגישו בחנוכה לא רק את הנרות, אלא גם את ראייתם. בהצטרפם יחד ניתן לעמוד על המשמעות הפנימית של חנוכה.

החכמה החיצונית אינה מבינה בערכה של פנימיות. לפי השקפה זו מהו ערכה של נשמה פנימית, בלתי מוחשית? איך היא תשתווה ליופי חיצוני נראה ומוחשי? הימצאות הנשמה בגוף, נחשבת אפסית בעיני מי שגישתו מתמקדת בקליפה השטחית החיצונית.

לעומת זאת, במבט של פנימיות, אדרבה, אין מכנה משותף בין פסל דומם לאדם חי. למרות הדמיון הפעוט בין שני העצמים, הם שונים לחלוטין. כל השוואה ביניהם אינה אלא פרי הדמיון.

כל מי שטעם, ולו במעט, מצוף התורה, יודע שכולה תוכן פנימי החותר עד השיתין של ההוויה ושל נפש האדם כאחת. דעת התורה בזה לחיצוניות שטחית ורואה בה סכנה. בשל חדירתה לפנימיות. תורתנו היא תורת חיים, שעל הוראותיה להתבצע למעשה. חכמות יוון החיצוניות לא התיימרו לחייב את האדם, והוא עצמו לא התקדם על ידן מבחינה רוחנית-ערכית.

התורה מרשה ליופי של יפת דריסת רגל באוהלי שם, אולם כל זה בתיחום ברור, ולא על חשבון זניחת הפנימיות. השלמות האמיתית של היופי קיימת רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם התוכן הפנימי, שאם לא כן זיופו טופח על פניו.

מצוות נרות חנוכה מלמדת שלא ללכת שולל אחרי נוי חיצוני ולהשתדל לחשוף את האמת; על אור נרות החנוכה להאיר את דרכנו בחיים, כנבואת הנביא: "כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח אור ה'" (ישעיה ס', ב').

חכמת יוון

אפלטון, רבו של אריסטו, כפר למעשה באלילים. גם סוקרטס, האמין בהישארות הנפש. מי שחולל את התפנית לעבר הכפירה, היה אריסטו.

אלכסנדר מוקדון, תלמידו של אריסטו, כבש את כל העולם, וכבר בגיל שלושים אמר: "חבל שאין יותר מה לכבוש". בכל מקום השליט את ההלניזם – תרבות יוון על שפתה, אליליה ואורחות חייה.

החכמה והתרבות היוונית התפשטו בתקופת בית המקדש השני בכל רחבי האימפריה. החכמה היוונית היתה גם בסיס להשכלה באימפריה הרומית לפני התפשטות הדת הנוצרית. עם זאת, רבים מסממני החכמה היוונית הוטמעו בנצרות ונותרו בה עד עצם היום הזה.

המדרש אומר (איכה רבה ב', י"ג): "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים - תאמין, יש תורה בגויים - אל תאמין". בראש משיגי החכמה עומדים היוונים. מסיבה זו הם התקנאו בעם ישראל שקיבל את התורה, שהיא למעלה מכל החכמות.

המתייוונים

התפיסה היוונית היא שאין לאדם בעולמו אלא הנאות. כיוון חשיבה זה נוגד את תפיסת היהדות שלעולם יש תכליתיות, וכל מה שאדם עושה ייתן על כך דין וחשבון. לפי היהדות יש אלוקים אחד ושני עולמות, ואילו ליוון יש עולם אחד והרבה אלילים.

אצל היוונים כל מה שיפה הוא קדוש, אצל היהודי כל מה שקדוש הוא יפה. תרבות יוון הינה חסרת ערכי יסוד. הם סוגדים ליופי החיצוני ולנהנתנות. התיאטרון, האיצטדיון, הספורט והבליינות הם שאיפות האדם. שבעים אחוזים מתושבי אתונה היו עבדים. רשאי היה אדם לענות ואף להרוג את העבד, מכיוון שמי שלא היה יווני כונה 'ברבר' והיה חסר זכויות לחלוטין. אף זכות לחיות לא היתה לו.

היוונים בנו לעצמם 'דת', שבה תדמית אליליהם היתה 'בצלם האדם'! אליליהם, השוכנים לדעתם על הר האולימפוס, מלאים תאוות. כל היום הם מתהוללים וכל 'חייהם' הם רצף של שנאה, קנאה ונקמה. על פי הבנה זו גם האדם, לא רק שרשאי לעשות את כל המעשים המתועבים, אלא ככל שיהיה הולל יותר ומושחת יותר, כך ידמה יותר לאלוהיו. זהו היפוכה המוחלט של התורה, שלפיה ברא הבורא את האדם 'בצלם אלוקים' ועל האדם לשאוף להידמות אליו. מה הוא רחום אף אתה רחום! מה הוא קדוש אף אתה קדוש!

כשהגיעו היוונים לארץ ישראל והחלו להפיץ את תרבותם, הם בנו איצטדיונים בירושלים, כמובא בספר חשמונאים. הם ערכו תחרויות ויצרו הווי סביב תחרויות אלו, כפי שקיים כיום סביב הספורט. הדבר הלהיב את קלי הדעת שנטו אחריהם וקיבלו את דרכם. הם נקראו מתייוונים.

כל אדם שואף להרגיש חופשי, והוא דוחה במהותו כל עול. כשאך הציעו היוונים פילוסופיה ללא אלוקים, הם נתנו לאדם את הלגיטימציה ליצר לבד את האלילים שלו, שאותם הוא עבד והעריץ. כאשר אדם נתון לשלטון תאוותיו, מובן, שמושגים של אמת, הכנעה ויושר רחוקים ממנו.

האמונה

הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא היתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה. אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם העולם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם והשאיר את האחריות לשרים, כמו "אל הרוח" ו"אל הגשם".

וכך ציוו היוונים על ישראל: "כתבו לכם על קרן השור: אין לנו חלק באלוקי ישראל". הם לא ציוו לכתוב: "אין אלוקים", שכן בנקודה זו אין ויכוח. נקודת הוויכוח מופיעה בקשר העמוק והאישי שבין הבורא האין סופי לבין הנברא. את המעורבות האישית הזאת, את הקשר של עם ישראל עם בורא כל העולמות, יוון אינה מסוגלת לסבול.

החשכה של יוון היתה מעין מסך המונע בעד קרני האור לעבור דרכו. אחד המסכים הבולטים הגורם את החשכת האמונה, הוא הטבע. חוקי הטבע הנגלים לעינינו תדיר בסיבתיות קבועה של סיבה ומסובב, עלולים להשכיח מהלב את מציאות הבורא. הבורא שבמאמר פיו מתקיימים חוקים אלה. תופעות הטבע המופיעות בעולם בחוקיות קבועה ומסודרת עלולות להסתיר את האמת הגדולה שיש מנהיג לעולם, שקיום הבריאה תלוי ברצונו בלבד.

אין כל דופי בעיסוק בטבע ובחוקיו, כאשר חושפים את הסדר הנפלא השורר בו, ומסיקים מכך מסקנות מעשיות האמורות להיטיב עם האדם ולשפר את איכות חייו. אולם כל זאת, כאשר חיים על פי ההכרה שלטבע קיים מפעיל, שיצירה מופלאה זו קשורה בקשר מתמיד ליוצרה. "הטבע" הוא בגימטרייה "אלקים". הקב"ה הוא יוצר הטבע, ומתוך ההתבוננות בטבע ניתן להגיע להכרת האלוקות.

הסדר המופתי השורר בבריאה מאפשר לאדם לפעול במסגרתה ולהפיק ממנה תועלת מרבית. אך עם זאת, במבט האמונה - הטבע וחוקיו הינם רצון אלוקי מתמיד.

מקור החכמה היוונית

לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בא לירושלים פילוסוף גדול מארץ יוון. הוא עבר ליד חורבות המקדש על הר הבית וראה את ירמיהו הנביא בוכה מרה ונושא קול נהי וקינה על החורבן.

תמה ושאל את ירמיהו שתי שאלות: "אתה חכם בישראל, מדוע אתה בוכה על עצים ועל אבנים? ועוד, הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לבכות על העבר?"

השיב לו ירמיהו: "ודאי יש לך ספקות פילוסופיים אשר עדיין לא ידעת את פתרונם".

הפילוסוף אמר לו את ספקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. נדהם הפילוסוף ותמה: "מהיכן שאבת חכמה מופלאה זו?"

השיב לו ירמיהו: "את כל החכמה שאבתי מעצים ואבנים אלו, שעליהם אני מקונן! על שאלתך השנייה: איך נאה לחכם לבכות על העבר? לא אוכל לענות לך, כי לא תוכל להבין זאת".

שורש הפילוסופיה היוונית ידוע כבר מזמן אלישע הנביא, בימי בית ראשון, בזמנו של הפילוסוף הומרוס. החכמה היוונית השתלשלה מאלפי משלי החכמה שחיבר שלמה המלך, ככתוב: "וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף" (מלכים א', ה', י"ב). נאמר שם: "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו" (שם ה', י"ד). המשלים ההם אבדו מאיתנו בגלותנו, ובאו לידי הגויים.

ספר "הכוזרי" מבליט עובדה זו: "היו אנשי העולם באים אליו (לשלמה המלך) להעתיק את חכמתו. וכל החכמות הועתקו שורשיהן וכללם אל הכשדים תחילה, ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יוון ואחר כך אל רומי. ובאורך הזמן וברוב ההעתקות, לא נזכר בחכמות שהן הועתקו מן העברים (היהודים), אלא מן היוונים והרומאים".

כאשר כבש אלכסנדר מוקדון את ירושלים, השתלט אריסטו על אוצר ספרי שלמה, וכל דבר טוב שמצא בהם כתב את שמו עליו ועירב בהם מקצת דעות רעות, כמו קדמות העולם וכפירת ההשגחה, כדי לחפות שלא ידעו הבריות שגנב את החכמה מהיהודים".

חכמת אריסטו ושיטתו

אריסטו היווני נחשב כראש הפילוסופים, ושמו יצא לתהילה בקרב הארץ עד היום. הוא רכש שליטה מקיפה בחכמות הטבע כגון ביולוגיה וזואולוגיה ובמערכות השמים ובמסילותם, וכן הראה את כוחו בחשבון ובתכונה. תורתו נחשבת שיטתית והוא הגיע אליה על ידי ניסויים ותצפיות, ככל שהשכל האנושי יכול להשיג.

נוסף לכך, הוא השיג גדולות בחכמת האלוקות. אולם בתחום זה צפויה מבוכה גדולה לכל מי שמנסה לערוך חקירות פילוסופיות. כל מה שקשור לחיי הנפש ולאלוקות, אינו ניתן לניסוי ולחקירה מדעית. הוא מצוי בעולם מופשט מן הטבע. דברים מופשטים אלו כלולים ב"מטפיזיקה", כלומר, חקירת מהות העולם. מימי קדם ועד ימינו אין לפילוסופים מנוחה, והם בונים מערכות של הנחות חדשות בכל דור ודור.

לדעת אריסטו, האדם הטוב, כלומר, אדם המפעיל את מחשבתו בצורה הטובה ביותר, הוא האדם המאושר. בהפעלת כושר החשיבה, מממש האדם את אושרו. הביטוי "אושר" מתאר, לדעתו, מהלך חיים שיש בו שלמות. שיאה של ההתפלספות, לפי אריסטו, הוא ההתבוננות העיונית בא-ל, בתורת ההוויה.

אריסטו טעה בתחום זה טעות יסודית וכך כותב הרמב"ן (ויקרא ט"ז, י"ז): "הנמשכים אחרי היווני (אריסטו) אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו, איננו אמת".

אריסטו סבר שהגורם הראשון שברא את הכול, נמצא למעלה מן הכול, ואינו מתערב במהלך העולם. דעת התורה הקדושה היא שכל המציאות קיימת "יש מאין", והיא ממשיכה להתקיים רק הודות להתערבות הבלתי פוסקת בקיומה על ידי הבורא.

בתקופת החשמונאים התמקד המאבק בתרבות יוון סביב טהרת המקדש, והתנהל על ידי הכוהנים. המקדש היה מקור ההשראה הרוחנית של העם כולו וממנו ינקו המכבים את עוז רוחם.

מאבק זה בין עצמאות הדעה לבין ההכנעה למסורת התורה שבעל פה, נמשך עד עצם היום הזה.