"כשנכנסו יוונים להיכל..." במילים אלו פותחים חז"ל את דבריהם (שבת כ"א, ב'), בבואם לתאר לדורות הבאים את הנס שאירע בחנוכה.

מספר מילים קולעות מציירות בקולמוס חד את האסון הגדול שהתרחש בימי חשמנים. רבים הם פשעיה של האומה היוונית כלפי עמנו. גרורותיה ההרסניות פשו בכל תחומי החיים, אולם שיא השבר התרחש בעת שהתפרצו החיילים היוונים אל היכל ד' וחיללוהו.

למשמע שמועה זו תצילינה אוזניים: היכל ד', המקום הקדוש ביותר, שהכניסה אליו מותרת רק לכהנים הקדושים, משרתי עליון - נפרץ ונשחת. המקום המוצנע והפנימי ביותר, הפך באחת למקום פרוץ. מקום הקדושה הגדולה ביותר חולל והושחת בברוטאליות על ידי נושאי דגל הטומאה.

כאן הגיע הכאב לשיאו. המערכה הוכרעה, לכאורה. כל היקר והקדוש לנו נותץ ונהרס, נדקרה בבת עינו של העם היהודי. נוכרים מקרקרים בהיכלו!

אמנם, לא בבת אחת נחשף דביר הקודש אל טומאת יוון. לא בן-יום נפרצו החומות.

היה זה ביטוי מעשי לְמה שהתחולל בעם בכרסום זוחל, בכיבוש איטי של האומה המשתלטת. הרבה לפני שהעזה יוון לשלוח את ידיה המסואבות אל היכל ד', היא עמלה להכשיר את הקרקע לכך. תרבות יוון הקלוקלת תפסה את כל העמדות וקנתה שביתה בלבבות. גל שוצף של הלניזם היכה בעצמה בעולם המחשבה היהודי, סחף באין מעצור והפיל חללים.

מאה ושמונים שנה שלטו היוונים בארץ. שישה דורות של כפיית תרבות זרה, מתנכרת. בתחילה "בפה רך", בהטבות מפליגות למתייוונים ובפתיחת שערי השלטון בפניהם, בבניית איצטדיונים, בעריכת מופעים, תחרויות אתלטיקה וספורט, מירוצים והתגוששויות. הם בנו איצטדיון ענק בירושלים, בעיר הקודש והמקדש, בעיר התורה והיראה, בעיר הסנהדרין הגדולה. פיתו את פרחי הכהונה לערוק ממשמרתם, כדי לחזות בתחרויות הספורט!

הארץ הוצפה בתרבות יוונית גורפת: הערצת היופי, העצמה, הגמישות, האדרת הנעורים והכוחניות. פסלים, עיטורים, גילופים, ציורים. מחזאות, זימרה, ספרות, אמנות, פילוסופיה, מליצה, דיקלום, רטוריקה. איגרוף, סיוף, זריקת דיסקוס, חגאות ומשתאות, ימי איד עליזים.

יהודים בני אותה תקופה אומללה, אלו שהיו בעלי תפיסה מוגבלת והבנה שטחית בתורת ישראל, התלהבו מעצם הופעתה של חכמת יוון בארץ. הם ניצבו משתוממים לנוכח חכמת המדע היוונית, מול האמנות והתרבות. הם התפעלו מהמהלך המחשבתי המסודר ומהפעילות המאורגנת, שהציגו היוונים לראווה לעיני כל העם. מה שבעיקר היכה אותם בתדהמה, היתה החזות החיצונית של התרבות היוונית, האסתטיות, ועוד יותר מכך, ההערצה הגדולה לתבנית הגוף האנושי, לכוחו הפיזי ולמעלליו הספורטיביים.

יוון "הצליחה" לעטוף בהילה של קדושה את ערכיה החדשים. הגיבור ובעל הכוח הפיזי הפך בעיני אותם יהודים מצומצמי דעת למעין אליל מקודש. ההערצה לגיבורי הספורט הפכה לפולחן אלילי של ממש. המופעים הספורטיביים של היוונים נערכו בהבלטה ובפרסום, ביהירות ובגאווה, בליווי רעש ותעמולה. מדינות העולם לא חדלו באותם ימים מלספר בהתפעלות על החידושים המסעירים הנשמעים מכיוונה של יוון, המעצמה החדשה, המככבת.

זו דרכו של עולם: השטחיות הרדודה אינה מתפעלת מרעיונות מורכבים ועמוקים, אלא דווקא מדיבורים מגובבים וממפעלים רעשניים, המכריזים על עצמם בקולי קולות.

המעשייה העממית מספרת על אחד הדמגוגים הגדולים, שירד מן הבמה לאחר שסיים נאום נמלץ ורב רושם בפני קהל מאזינים. בחפזונו לא הבחין כי שכח על הדוכן את רשימת ראשי הפרקים שהכין לעצמו. סקרנים הציצו בדף ונדהמו לקרוא בו הערה שרשם לעצמו בעט אדום ליד אחד מסעיפי נאומו: "סעיף זה אינו משכנע, ולכן, הרם כאן את קולך עד לצעקות..." בדרך זו "שיווקה" התרבות היוונית את עצמה. מול כל אלה - מה היה לה ליהדות המקורית להציע?

חניכי הישיבות, יושבי האוהלים, הסתנוורו מול האור הזורח מחלונות האמפיתיאטרון. הם הסתחררו מצרחות ההמונים המריעים. אור הנר הרוטט שבבית המדרש כאילו נבלע בתוך ים האורות הצבעוני ששטף את ירושלים. מנגינת הלימוד המעודנת כמעט לא נשמעה בתוך ההד הפרוע שהגיע מן האיצטדיון.

היוכלו אלו להתעמת מול אלו? התצליח תורת ישראל להלחם בתרבות יוון? והרי לא בחוצות היא תרון, ולא ברחובות תתן קולה. רחוק-רחוק משם, עמוק-עמוק שוכנת החכמה האמיתית.

פרגוד לפנים מפרגוד ובמחיצה לפנים ממחיצה נמצאת חכמת התורה. דבר האלוקים שוכן במעמקים לבל תשזפנו עינו של מי שאינו ראוי. תורתנו הקדושה איוותה לה מאז ומתמיד את הצניעות. מידת הצניעות איפיינה לא רק את החיים האישיים. גם חיי הרוח של עם ישראל חתומים בחותם הצניעות.

כבר בקבלת התורה למד עם ישראל לבכר את ההצנע ולברוח מן הפרסום. לוחות הברית הראשונים נשתברו, כיוון שניתנו בפומבי ובפרסום. מאז ניתנת התורה במתנה רק לבעלי פנימיות עמוקה המצניעים את אורחותיהם. רק מי שעמל בתורה בסתר, ויודע להצניע את ידיעותיו בענוות חן, זוכה שייפתחו לפניו שערי החכמה. "ברית כרותה היא - היגע בתלמודו בצנעה, לא במהרה הוא משכח. מה טעם? ואת צנועים חכמה" (ירושלמי מסכת ברכות דף ל"ז).

יושבת אוהלים היא התורה. מה יתחמץ ליבה כאשר תיאלץ לחשוף את עצמה בפרהסיה ולהתגלות בחוצות. עדיין מתאבלת היא על אותו יום מר ונמהר שבו הוכרחו היהודים בפקודת תלמי המלך לתרגם את התורה ליוונית. היה זה יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. חשיכה גדולה ירדה אז לעולם (מסכת סופרים פ"א). התורה חגרה שק וקשרה מספד על שנאלצה לצאת מחוץ למחיצתה אל רשות הרבים האינטלקטואלית. להציג את עצמה בעל כורחה, למראה עיניהם הסקרניות של חכמי יוון.

היוכל זר להבין זאת? התוכל חכמה אלוקית למדוד את עצמה מול תרבות אנושית נבובה, שאין לה ולו קצה של השגה בפנימיות?

המתייוונים לא ידעו להעריך את האצילות של הצניעות. דווקא הרעש והפרסום מצאו חן בעיניהם. הם התלהבו מתרבות יוון בעלת הפנים המצועצעות. היופי החיצוני המזויף הרשים אותם. הם התמכרו בשיכרון חושים לתרבות החדשה, תרבות שהציפה את ה"שוק" בהישגיה המדומים, ובד בבד גם פתחה את שעריה לרווחה בפני כל חמודות העולם.

ומה יעשה הבן ולא יחטא? המתייוון קל הדעת, במושגיו הקטנוניים, התפעל מהפרסומת הצעקנית הרועשת, עד שהחל להתבייש בתורה ה"שקטה" שלו, בחכמיה הצנועים... האם יוכל בית המדרש הקטן, העשוי עץ, לפעמים מט לנפול, להתחרות במבני הפאר עוצרי הנשימה של הגימנזיות והאמפיתאטרונים היווניים?

הצעיר רפה ההכרה נסחף עם הזרם. שוב לא אבה להכיר את מוצאו הערכי; את ד' האמות של ההלכה המוקפות בחומות של התבדלות, ד' אמות המקודשות של היהדות. חפץ היה במשהו "גדול" יותר, "מרשים" יותר, "אופנתי" יותר.

"משנכנסו יוונים להיכל", היוונים הצליחו לחדור אל תוך-תוכם של היכלות הנפש העמוקים. עיניים רבות הם הצליחו לסמא בסנוורים, לבבות רבים הם הסיטו מן המקור...

כיצד יטוהר ההיכל הפנימי?!

ד' שלח תשועה ביד המכבים. בניסים גלויים גברו בני חשמונאי על היוונים, מיגרו את האויב וטיהרו מחדש את המקדש שנטמא.

לשנה האחרת קבעו את ימי הניצחון לימי הלל והודאה. את הנס הם הנציחו לדורות במצוות הדלקת נרות בכל בית מישראל.

מה טיבם של נרות אלו?

החנוכיה הדולקת מדי שנה בחלונות ובפתחי הבתים אינה רק אקט של זכרון, היא גם אות של הודאה. בבזיכי הזמן המזהיבים נמסך המסר העמוק, אור הנרות מצית בלב המתבונן את הלקח, שהינו אקטואלי גם היום.

היוונים הוציאו את הכול לרחובה של עיר, החצינו את כל הערכים, הרסו את מחיצות הצניעות הן מהחיים הפרטיים והן מעולם החכמה. את הכל שיווקו לציבוריות הרחבה והפתוחה. אחת הגזרות של היוונים אסרה על היהודים להתקין דלתות בפתחי בתיהם. בכך הם ביקשו להרוס את ה"מה טובו אוהליך יעקב". אך מזימתם לא צלחה.

"...ואחר כך באו בניך לדביר ביתך... והדליקו נרות בחצרות קדשך". החשמונאים עמלו לתקן את מה שהחריבו היוונים, טיהרו וגידרו את ההיכל מפרצותיו.

חכמי התורה ציוו להדליק את הנרות "על פתח הבית מבחוץ", להודיע שהיהדות חורגת מגדרה ויוצאת בפרסום. בצעד בלתי מקובל מצטווה היהודי להפיץ את זיכרון הנס ולהציג אותו לעיני הקהל הרחב. כיצד יֵראה ה"פרסום היהודי" הנדיר? מהי צורתו? קמפיין רועש? שלטי חוצות? כותרות ראשיות? - לא ולא!

שמונה שלהבות קטנטנות מתפתלות ברוח, נאבקות בחשיכה ומפרסמות בדרך שלהן את ניצחון האמת היהודית על פני הכזב היווני.

שמונה נרות צנועים ושקטים דולקים בלחש, ללא השמעת איוושה. חצי שעה הם דולקים, והמסך היהודי שנפתח לזמן מועט נסגר שוב... "לא ברעש ד'!"

אם תרצו, כאן טמונה תמציתו של ההבדל העמוק בין "הצניעות" היוונית ל"פרסום" היהודי - - -