התורה אסרה לא רק את אכילת החמץ בפסח, אלא גם את הימצאותו ברשותנו, כפי שנאמר (שמות יג, ז): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאֹר בכל גבֻלך". נצטווינו לבער מבתינו ומרשותנו כל חמץ ושאור לפני הפסח, כדי שלא ייראו ולא יימצאו שם בשבעת ימי החג.

למצוות ביעור חמץ שלושה חלקים: הפה, הלב והמעשה. יש לבטל את היצר הרע בלב – כנגד המצוות התלויות בלב, לבערו מן הבית – כנגד המצוות המעשיות, ולומר את נוסח 'כל חמירא' ("כל חמץ ושעור הנמצאים ברשותי וכו'") – כנגד מצוות הפה.

כדי להימנע מכל מכשול של חמץ בפסח ולבער היטב את כל החמץ מן הבית, יש לבצע כמה שלבים: בדיקת חמץ, שרפת החמץ ומכירת החמץ לנוכרי.

על פי התורה די אם החליט האדם בליבו פנימה להפקיר את כל החמץ שברשותו כעפר הארץ, ושוב אין הוא עובר על איסור חמץ בפסח. אך חז"ל קבעו כי אין די בהשבתה בלבד, ולו בשל העובדה שמתוך הרגל של אכילת חמץ כל ימות השנה, עלול האדם לאוכלו גם בימי הפסח, אם יהיה בהישג ידו. כדי להינצל ממכשול זה, צריכים לבדוק לפני פסח את כל המקומות שברשותנו, ולבער את החמץ עד השעה השישית של ערב פסח.

בליל ערב פסח, אור לארבעה עשר בניסן, בודקים את הבית לאור הנר, שמא נשאר חמץ ברשותנו. טרם הבדיקה מברכים: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ".

אומנם הביעור עצמו ייעשה רק למחרת בשעות שלפני הצהריים, אך הבדיקה כשלעצמה אינה מטרה סופית. על כן נוסח הברכה הוא "ביעור חמץ", כלומר שרפתו, ולא מוזכרת הבדיקה, שהיא אמצעי להגיע לשרפת החמץ ולביעורו המוחלט.

כדי שלא נחפש חמץ ונתייגע, ולבסוף אולי לא נמצא מאומה, נוהגים להטמין מראש עשרה פירורי לחם במקומות שונים ברחבי הבית.

הבדיקה נעשית לאורו של נר. לאורו של הנר משתמשים בנוצה כדי "לטאטא" את פירורי החמץ ולבערם בשרפה למחרת, לפני חצות היום, בערב הפסח.

גם בעת הבדיקה וגם בעת הביעור נוהגים לומר "כל חמירא". בנוסח זה מביע האדם שכל חמץ ושאור הנמצאים ברשותו ולא עלה בידו לגלותם ולבערם – בטלים הם לגביו.

לאחר שלב בדיקת הבית מחמץ, יש לשרוף את שיירי החמץ שנותרו בו. ביום ארבעה עשר בניסן בבוקר מבער כל יהודי את כל החמץ הנמצא ברשותו, שנאמר (שמות יב, יט): "שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם".

לאחר שנשרף החמץ אומרים את הנוסח: "כל חמץ ושאור שנמצא ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, ייבטל ויהיה כעפר הארץ".

כעת בא השלב השלישי, שלב מכירת החמץ. את כמות החמץ הפעוטה שמצאנו בעת "בדיקת חמץ", ניתן לבער באש, לזרוק או להפקיר, ובכך הוצאנו אותה מרשותנו כנדרש. אך מה יעשו בעלי מכולת, מאפיות ומפעלים נוספים עם כמויות החמץ הגדולות הנמצאות ברשותם? והרי הם מעוניינים להשתמש בהם לאחר הפסח?

בפסוק "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאֹר בכל גבֻלך", הדגישה התורה פעמיים את המילה: "לך". מילה זו באה להורות כי דווקא על חמץ השייך לך חל האיסור, ולא על חמץ השייך לגויים.

על כן נהגו ישראל למכור לגוי את כמויות החמץ הגדולות, שלא ניתן לבערן לפני הפסח. כמו כן מוכרים לגוי את החמץ שלא מצאנו בזמן הבדיקה, כדי שהוא ייחשב כאינו שלנו.

כיצד מתבצעת המכירה? אדם שיש לו חמץ בביתו, בחנותו או במחסניו, פונה אל הרב לפני הפסח, וחותם בפניו על הרשאה הממנה את הרב להיות שלוחו ולמכור את חמצו לגוי, וכן להשכיר לגוי את המקום שעליו מונח החמץ. כדי לחזק את השליחות עושה האדם "קניין סודר" עם הרב. מצורפת להרשאה זו רשימת מצרכי המזון שהוא חפץ למכור ומקום הימצאם.

בבוקרו של ערב פסח מוכר הרב לגוי את החמץ, ומעביר אליו את רשימות האנשים שמינוהו להיות שלוחם, וכן את רשימת מצרכי המזון ומקומות אחסונם, כפי שקיבל מאת מרשיו.

על פי ההסכם בין הרב לגוי, הגוי משלם דמי קדימה תמורת החמץ שקיבל, והחמץ הופך להיות שלו. יתרת הסכום בעבור החמץ הופכת להלוואה. בהסכם מותנה כי עד שמונה ימים מיום המכירה (כלומר, עד לסיום חג הפסח), ישלם הגוי לרב את יתרת החוב. אם לא ימלא הגוי אחר התחייבות זו, יעבור החמץ לרשות בעליו הראשונים רק החל ממוצאי חג הפסח ואילך. כמעט תמיד הגוי אינו עומד בהתחייבות לשלם את מחיר החמץ, שהוא גבוה מאוד, ולכן עליו להשיב את החמץ לאחר הפסח לרשות בעליו היהודים. כך היהודי לא עובר על איסור "בל יראה ובל ימצא".