האלוקים אינו צריך זמן כדי לממש את מטרותיו. שליטתו בטבע ובהיסטוריה היא מעבר לזמן ולמגבלותיו. בפסח מצווים גם אנו ללכת בדרכי האלוקים ולהפוך ליצירתיים מבחינה רוחנית באמצעות דילוג, כביכול, על הזמן. כאשר אנו פועלים במהירות מסחררת נגד הטבע ושוברים את הגבולות שנכפים על ידו, אנו נענים לרצון האלוקי הפועל מעבר לזמן.

יציאתם החפוזה של בני ישראל ממצרים באה בעקבות המכה שבה הומתו בכורות מצרים. זוהי מכה ששכנעה את פרעה לשחרר את עם ישראל בלי להמתין אפילו רגע אחד נוסף, שאם לא כן, עתידה היתה מצרים לעמוד מול חורבן וקריסה מיידיים. החיפזון היה הכרחי כדי שתיווכח האנושות כולה שהיציאה ממצרים היא תוצאה ישירה של הרצון האלוקי והתערבותו.

לשם מה היה נחוץ למהר כל כך? מדוע לאחר 210 שנות שעבוד החליט אלוקים ללחוץ על המצרים לגרש את היהודים במהירות כה רבה?

חז"ל מלמדים אותנו שמבחינה רוחנית הגיעו בני ישראל לשפל המדרגה, לארבעים ותשעה שערי טומאה. אילו היו גולשים אל עבר השער החמישים, הם היו חוצים, חלילה, את נקודת האל-חזור, ולא היתה להם תקנה. ברגע שהיו נכנעים לחוסר המוסריות הידוע לשמצה, למטריאליזם, לניוון ולעבודה הזרה של המצרים, היו שוקעים בביצת החברה המצרית ונעלמים מעל בימת ההיסטוריה.

לאחר מאתיים ועשר שנה היו בני ישראל קרובים יותר מתמיד לאבד את מורשת אבותיהם. דבר זה הצריך התערבות אלוקית. ה' "חטף" את עמו, כביכול, ממלתעות ההיסטוריה וששחרר אותם בדרך של "קיצור זמן".

היציאה ממצרים התנהלה כולה בסימן של חיפזון. כשאכלו בני ישראל באותו לילה את קרבן הפסח, הם נצטוו לאכול אותו בחיפזון: "ואכלתם אותו בחפזון, מתניכם חגורים, נעלכם ברגלכם ומקלכם בידכם" (שמות י"ב, י"א). גם היציאה עצמה היתה חפוזה. פרעה שהיה אחוז פחד ובהלה ממכת בכורות, הפציר במשה רבנו שבני ישראל ימהרו ויצאו. גם בני העם המצרי החרו החזיקו אחריו: "ותחזק מצרים על העם, למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כולנו מתים" (שמות י"ב, ל"ג). מהשמים סייעו לתהליך מזורז זה, ובאופן בלתי טבעי לחלוטין התאספו תוך שעות ספורות שש מאות אלף איש עם משפחותיהם למקום אחד והתחילו מיידית את המסע לכיוון ים סוף.

מהירות זו לא היתה מקרית או חיצונית בלבד. לחיפזון זה קיימת משמעות עמוקה הקשורה לגאולה עצמה. הזמן הוא מרכיב בטבע, ואילו האלוקים נמצא מעל לטבע. כאשר אלוקים מחולל נסים מחוץ למסגרת הטבע, אין במסכת זו מקום לגורם הזמן.

עדות לאותו חפזון היא המצה. בצקם של בני ישראל לא הספיק להחמיץ עד שבאה הגאולה. המצה שנצטווינו לאוכלה מידי שנה בחג הפסח מעידה על הרגע הקריטי, הרגע שבו יצאו בני ישראל מאפלה לאור גדול.

במצה טמון מסר ברור: גאולת מצרים לא היתה מאורע היסטורי במובן המקובל של המילה. לא היו בה השתלשלות ארועים או מלחמת שחרור שהביאה להכרזת עצמאות. לידתו של עם ישראל אינה שייכת למסגרת טבעית כלשהי.

החיפזון שאפיין את היציאה ממצרים, נבחר על ידי התורה כסמל לגאולת ישראל ולחג הפסח, משום שהוא מסמל יותר מכל את ההתרחשויות המופלאות שהתרחשו באותה תקופה. הגאולה לא "צמחה" כהתפתחות טבעית, לא קדם לה משא ומתן מדיני שהסתיים בהענקת עצמאות. היתה זו תפנית בלתי צפויה ופתאומית.

לפתע החל לפרוץ זרם אדיר של אדם. שש מאות אלף גברים, מלבד טף ונשים, ואיתם ערב רב, צאן ובקר מקנה כבד מאד, ובראשם משה, אהרן וזקני ישראל. שערי מצרים נפתחו לרווחה, והנחיל האדיר החל נוהר דרך השערים, שוטף אל המדבר.

מבט מקרוב חושף עדת עבדים מוכים בגופם, אולם אמיצים ואיתנים ברוחם. שואפים לאחר מאתים ועשר שנות סבל, עבודת פרך ויסורי גוף ונפש, לאוירת דרור וחרות. אין הם יודעים מה יעלה בגורלם במדבר הגדול והנורא, אולם בטוחים הם בא-ל המוציאם ממצרים, שידאג לכל צרכיהם: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

וכיום, לאחר שלושת אלפים ושלוש מאות שנה יסבו המוני בית ישראל כמו בכל שנה ושנה, בכל אתר ואתר ל"סדר" בליל פסח, וישיחו בנסים ובנפלאות שעשה ה' עמנו. שוב תקיף את כולנו אותה התחושה של "כאילו הוא יצא ממצרים", כאילו הוא עצמו, משתתף הסדר, שוחרר מעולו של הנוגש המצרי.

מהו הקשר בין אותו ארוע חד-פעמי, שהתרחש בימי אבותינו יוצאי מצרים, לבין דורנו? מהו הסוד של אותה תחושה משותפת המגשרת על פני דורות רבים?

יציאת מצרים לא היתה פעולה השייכת אך ורק לדור יוצאי מצרים. יציאתם מעבדות לחרות היתה יצירת מהות חדשה לעם ישראל, יצירה לדורות. מעתה הם נעשו ראויים להקרא "בני חורין", והוכשרו להיות (שמות י"ט, ו') "ממלכת כהנים וגוי קדוש". טבע המלכות נותר להם לקנין נצחי עד סוף כל הדורות.