ברנהרד וולפסון נולד בפרנקפורט. משפחתו גרה שם במשך דורות. היה לו מקצוע מכובד, ולא היתה סיבה כלשהי בעולם שתזעזע את עולמו. מעולם לא התבייש בזהותו היהודית. הוא ראה עצמו כגרמני-יהודי, אך תמיד היתה בליבו הנקודה המזדהה עם החינוך היהודי שקיבל בילדותו. עניני היהדות המעשית לא שימשו עבורו אתגר, אך גם להילחם נגדם לא אבה.

מפעם לפעם היתה הנוסטלגיה מציפה אותו. הדבר קרה בדרך כלל בערבי חגים ובמיוחד לפני פסח. אז היו עולים הזכרונות: ההכנות, המנהגים, ליל הסדר. בביתו שלו, הס מלהזכיר, כמובן. אדית לא נשאה בלבה נוסטלגיה זו, ובכל זאת, הוא עצמו נהנה לחטוף את פרורי הנוסטלגיה וללכת אל הסדר שניהל הרב המקומי . הוא נהנה שם. למען האמת, הזכיר לו הרב הזקן לא במעט את אביו המנוח.

"יאמר לי הרב", פנה אליו ברנהרד ברגע של שקט, "האם באמת מאמין אתה כי 'השנה אנו עבדים ולשנה הבאה נהיה בני חורין?' מה רע בפרנקפורט? מה גורם לך לחלום לנסוע לארץ ישראל? האם באמת אתה חש כאן כעבד?"

הרב הזקן השיב לו ברכות, בעודו מניח ידו על כתפו: "האמן לי כי ההגדה תמיד צודקת, גלגל חוזר בעולם. נכון כי היום יש לנו חרות במקומנו, ואנו נהנים מזכויות כאזרחים גרמניים. אך למרות זאת, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים מה יביא המחר. זו עלולה להיות סופה פתאומית העשויה לעקור עצים משורשיהם... יהודי צריך לזכור זאת תמיד, כדי שאם תבוא סופה, לא יהיה ההלם גדול כל כך".

ברנהרד לא פצה פה מתוך נימוס, אך לא יכול היה להבין את רעיונותיו של הרב הזקן, ולא יכול היה להסכים להם.

היטלר עלה לשלטון. ברנהרד איבד את עבודתו. מה שנראה היה כבלתי מתקבל על הדעת הפך לסערה שעקרה כל נטוע. ברנהרד וולפסון, אזרח גרמני נאמן, צאצא לאזרחים גרמנים זה מאות בשנים, מצא את עצמו לפתע במצב נורא.

התחנה הבאה היתה וינה. ברנהרד טעם טעם של חיי פליט. הוא לא היה מוכן להישאר בגרמניה. וינה נראתה עדיין מסבירת פנים באותן השנים.

פסח הגיע, וליל הסדר עימו. ברנהרד ישב לחגוג אותו לבדו. אדית יצאה עם מוריץ הקטן להתאוורר, היא לא הסכימה עם "התקפות הנוסטלגיה" של בעלה, אך גם לא הפריעה לו. ברנהרד קרא את ההגדה, הגיע למילים: "השתא הכא" - וחיוך עלה על שפתיו. הפעם הוא לא בא לערער על דבריו של הרב או להעלות קושיות, אך עדיין לא הרגיש כעבד. הוא האמין כי אוסטריה תהפוך להיות "מולדת שניה" עבורו.

השקט לא ארך אלא שנתיים. הסערה שתקפה את גרמניה הגיעה לוינה. וולפסון היה חייב להימלט, והפעם לפראג. נראה היה כי ההגדה רודפת אותו. דמותו של הרב הישיש מפרנקפורט צפה ועלתה, ודבריו שבו וחזרו על עצמם: "זכור, ההגדה תמיד צודקת, מעגל חוזר בעולם..."

עברו שנים אחדות, מאורעות השואה האיומות חלפו עליהם ועל כל היהדות הדוויה. בחסד ה' הם נותרו בחיים.

משפחת וולפסון יושבת ליד שולחן הסדר במחנה פליטים. הם מצפים עתה לויזת כניסה לארץ ההגדה. סביבם יושבים אנשים – אשר רק גורל אכזר ומר כינס אותם יחדיו. ברנהרד וולפסון לחש את מילות ההגדה יחד עם האחרים, עתה שבו ועלו מילותיו של הרב הזקן: "האמן לי, ההגדה תמיד צודקת..."