הפעם פתחתי את ההרצאה בנושא שאין מתווכחים עליו: "הריח". שאלתי את הסטודנטים מה דעתם על הריח המתפשט בטבע בתקופת הפריחה ליד עצי ההדר. התשובות כמובן היו  חיוביות. ומה בדבר ניחוח הרֶפֶת?... כאן התשובות נחלקו. רובם עיוותו את פניהם בתיעוב. אך היו  שטענו שהם דווקא מחבבים את הריח!... התברר שיש להם עבר כַפְרי מתוק... שוב שאלתי: יש כאן מישהו  שניחוח פריחת ההדרים דוחה אותו? התשובה החיובית לא אחרה לבוא, האחד סובל בתקופה זו מתגובות אלרגניות... וחברו עבר ילדות קשה כשבחצרו גדלו  הדרים.

לתופעה  זו קוראים: "אָסוֹצְיַאצְיָה", ובעברית צחה: "תסמיך", כשפרושה  הוא כל קשר הנלמד בין שני עצמים כלשהם. לכשננסה  לנתח לעומק תופעה זו ניווכח  שבכוחה של: 'אסוציאציה'- שלילית להרוס את ההנאה הטבעית כדוגמת ריח ההדרים, ומנגד כוחה החיובי יכול להפוך את הסלידה הטבעית מריח רפתות להנאה מיוחדת! וזאת מפני  שריחות אלו מציפים את תאי הזיכרון מהעבר, ולאור זיכרון זה תקבע החוויה לטוב או למוטב.

מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל מצביע על מילה אחת בעלת שתי אותיות כנקודת המרכז של ההגדה בליל הסדר: " לי " : "רבן גמליאל אומר:.. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר: (שמות יג), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה  עָשָׂה ה' לִי  בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"(פסחים פ"י מ"ה).  "לי" – זוהי נקודת מרכז ההגדה. ההבנה והרגשת ההודיה שהנס נעשה עבורי אישית ולא רק עבור אבותיי.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?", לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל". כי מרגע שהתנסח השואל במילה: "לכם"- עשה עצמו רשע! -  "לכם ולא לו- הרשע לא רואה עצמו חלק מהסיפור! הסיפור הוא שלכם – על כך אינו  בגדר: "נגאל".

מבאר המשגיח (בעריכת הכותב) שמקור החיוב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים הוא מה שהשריש הרמח"ל בעניין החגים: "ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין "האור הראשון", ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו."    

כלומר, ביהדות לא חוגגים "חגי זיכרון" לזכר מה שהיה אז,  החגים הם בבחינת: "אור חוזר" אותה השפעה שהייתה אז חוזרת שוב עם בואו של החג. ותפקידה להשפיע אור  על המקבל שבכל דור ודור.

ומבאר הרמח"ל את נוסח התפילה הנאמרת בחגים : "זכר ליציאת מצרים" : "והנה על פי זה נצטווינו בחג בכל העניינים שנצטווינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאוד שנתקנו בו, וכמו שכתבתי למעלה, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייב באותם העניינים כולם." (דרך ה' ח"ז פ"ז)  לאור דברים אלו מתברר שסגולת "ליל הסדר" היא שגם אנו יכולים להיות בו כ"יוצאי מצרים" ממש!. 

כיצד חשים תחושה זו? התשובה נעוצה ביסוד מבנה ההגדה: "שאלה ותשובה". כמו שאומרת הגמרא: "ת"ר חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה" (קט"ז: ) מה ההיגיון לשאול את הזולת או את  עצמינו  שאלה שיודעים אנו מראש את תשובתה?!        

הגמרא בסנהדרין (צ"ג) מבארת ביאור מחודש בפסוק המתאר את כוחו של דוד המלך ע"ה : " ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל... " (שמואל א' ט"ז י"ח) מבארת הגמרא : "יודע נגן"-  שיודע לישאל, גבור- שיודע להשיב". מה לנגינה עם הידיעה לשאול ?!   עונה  המשגיח:  נגינה היא "התעוררות נפשית",  כלומר כאשר האדם נמצא בהתעוררות נפשית, והוא בעל רגש, הוא ימצא בנגינה צורת ביטוי להתעוררותו.  זוהי  גם כן ענין הידיעה לשאול! כדי לשאול צריך להתעורר!

ישנם שני סוגי שאלות. יש שאלה שהיא בתחום המידע,  השואל זקוק לאינפורמציה. וישנן שאלות מתחום החוויה, שאלות המבטאות רצון וקשר לעניין המדובר. כמו אבא המשוחח עם בנו  על תחושותיו והרגשותיו באירוע מסוים שעבר. עצם השיחה המתעניינת  מעידה שאבא אוהב, ומגלה בשאלותיו  אכפתיות ושייכות. כי מי שלא קשור אינו שואל.  כאלה הן השאלות בליל הסדר , הרוצה לחוש את שמחת ההודיה בגאולה ממצרים,  עליו להיות חלק מתהליך הגלות והסבל. ללבוש את בגדי האסיר במצרים לחוש את הסבל הפיזי והנפשי שחשו אבותינו, ואז לצאת משם. כדי לחוש זאת יש להתעורר בהבנת ההגדה, לשאול וליישב כל העת, עלינו להרגיש שהדברים נוגעים אלינו!! וזוהי כוונת רבן גמליאל: "עשה ה'- לי".

לשם המחשה: קריאת סיפור אישי על אדם שעבר את מאורעות השואה חודרת לתודעה הרבה יותר מתיאור כללי בנושא  השואה – כי כשמדובר במספר בלתי נתפס של קורבנות:  שישה מיליון!! המוח אינו מסוגל להכיל זאת. מה שנשאר למרבה הצער הוא רק מספר הנספים.  אך כשקוראים סיפור אישי של אחד הניצולים, ומתחברים לקורותיו, אז החיבור לחוויית האובדן  עוצמתית פי כמה!  ובגמר הקריאה מכפילים אובדן זה בשישה מיליון.

כשאנו באים לערוך את ליל הסדר בחברת בני משפחתנו, עלינו  לעשות כל שביכולתנו לחבר את הסובבים לתכנים העמוקים שהם ביסוד האמונה.  ננסה לחשוב כיצד ייזכר לילה זה בעיני ילדינו,    לא כסדר אינפורמטיבי מַשְמים! ואפילו לא כסדר של חידושי תורה ופלפולים! כי הלא מצווים אנו: "למען 'תספר' באוזני בנך..." - קיום המצווה צריך להעשות  בצורה סיפורית, ציורית, חווייתית. וכשנקיים זאת, ליל הסדר ייחקק לנצח בזיכרון כחוויה חיובית מעוררת השראה וגעגועים.      

כדי לחיות את החוויה עלינו להתבונן 'בפרטי' הסיפור של העם שלנו, נתאר  את קשיי סבל השעבוד. נכנס ללבו של 'יהודי אחד'  מאבותינו ונתבונן באשר עבר עליו. ולאחר מכאן נדמיין את העבדות הנוראה שעברה משפחתו כולה בגלות מצרים. די אם נתאר את פשר הדין של חציית המצה לשניים,  ומדוע? מבארים חז"ל: "מפני שדרכו של עני לחצות את פתו לשניים". כלומר שבמשך מאתיים ועשר שנים לא שׂבעו אבותינו ולו פעם אחת ארוחה לשׂובע! כי מי יודע מה יהיה מחר?! אכלו רק כדי לשׂרוד! נצביע על המצה החצויה – לחם העוני, וננסה להבין את תחושת הפחד והדאגה שלוותה אותם תמיד. נמשיך לתאר את ההתעללות שחוו שם עם ישראל.

לאחר מכאן ננסה לתאר את עיקר השעבוד וההשפלה שחוו בני ישראל ממצרים. כפי שמלמדנו בהמשך ה"אבן עזרא". עם צאת ישראל ממצרים, הבינו המצרים שהיהודים עשו להם 'תרגיל'... ועל כן יצא אחריהם פרעה עם צבאו  שהכיל בס"ה: "שש מאות חיילים!" כדי להשיבם לארצו.  שואל ע"כ האבן עזרא: "יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם?!  ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?!"

כלומר בני ישראל אחרי שנות שיעבוד קשות מנשא יוצאים ממצרים. למעלה מ- 600,000 גברים בני עשרים עד שישים חמושים בנשק רב, יוצאים ממצרים במין מצעד ניצחון מלווה בעמוד ענן ועמוד אש פלאיים. המצרים, לעומת זאת , סיימו  כעת את "הסמינר הטוב בעולם " : עשר מכות קשות  מהאוויר הים ומהיבשה , מכות שפגעו בהם, ביבולם ובכוחם. ואף על פי כן פרעה ושארית עמו יוצאים למרדף.   בני ישראל מגיבים  הפוך מהמצופה- למרות היתרון הניכר בכל המובנים מול המצרים, שש מאות אלף יהודים מול בס"ה שש מאות חיילים מצריים!!! והם פוחדים ונרעדים עד מוות?! הלא די אם כל אחד מעם ישראל  יזרוק אבן אחת  או דלי חול על כל חייל מצרי והוא אבוד לחלוטין!? 

מיישב שם בעל "האבן עזרא"  יסוד גדול בהבנת עומק שפלות נפשם  של ישראל עם צאתם משעבוד הנורא שבמצרים :

"כי המצרים היו 'אדונים' לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?!  והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה."

כדי להבין את עומק דברי האבן עזרא עלינו להתבונן בפסוקים הראשונים בספר שמות המתארים את רשעותו ואכזריותו של  פרעה מלך מצרים לעם ישראל בגלות מצרים:  "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: .וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: .הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" מבאר הרמב"ן:

"הבה נתחכמה לו - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם! העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון וגם עַם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ"א ט כא) ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם...."

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס (שמות א' ח' יא') מבאר הרמב"ן:

" שרי מסים למען ענותו - שַׂם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חודש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה... וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך"

כלומר בפרעה בשיטת "הצעדים" תכנן  פרעה כיצד להפוך עם נאמן בארצו לעבד בכפיה לכל מצרי החפץ בכך. 

ומוסיף לבאר שם הרמב"ן את צעדי הכפייה  הבאים:

"ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון: החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו! ומכים ומקללים אותם וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך"

מדוע לקלל? למה להכות? מה רע עשו להם היהודים? הלא יוסף העברי  הציל את  מצרים  מרעב נורא! כלכל את העם במסירות ובנאמנות! עם ישראל עצמו היה בקשרי מסחר פוריים עם המצרים מדוע כך להתאכזר?! מדוע אותו עם המצרי היה מתקומם  נגד פרעה לו היה מחליט להרוג ביום אחד את עם ישראל ח"ו אך אותו עם שיתף פעולה ברמיסת והשפלת העם באכזריות יוצאת דופן ללא עוול בכפו !?  

התשובה לכך נעוצה בפסוק: וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס"  על משמעות הבניה הזו של ערי המסכנות לפרעה אמרו במדרש: "את פיתום ואת רעמסס רב ושמואל חד אמר פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס,"  מפרש רש"י: " כשהיו בונים קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרים ובונים והוא נופל"   וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולע" מפרש רש"י: נבלע בארץ  (מדרש רבה שמות וכן בסוטה י"א).

המפרשים  מבארים את המדרש הנ"ל  על אותם ערי מסכנות "פיתום ורעמסס" אותם ערים  נבנו  במקום ובו האדמה בוצית, טובענית, רטובה וספוגה במים. שם נילושו הלבנים שהוכנו מחומר של חציר וקש, יובשו במלבן שהוא מעין דפוס של לבנה גדולה. לאחר הייבוש הונחו הלבנים במקומם המתוכנן. ומתאר המדרש:

"חד אמר פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס". כשהיו מניחים את הלבנים המיובשות על האדמה הבוצית וספוגת המים, היו הלבנים סופחות אליהן את המים ומתחילות מיד להתפורר ולחזור למצבן הקודם שזה אומר – עיסה דביקה של  בוץ!!. "וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולע". כשהיו מניחים את הלבנים על האדמה הבוצית והטובענית, היו הלבנים שוקעות מיד בתוך הבוץ הטובעני ונבלעות שם!!.

מזעזע!!! מיליוני עבדים נשלחים לעבוד עבודת פרך במקום שאין בו שום תועלת ממשית ותכלית!   המשמעות הפשוטה היא עבודה לשם עבודה. התועלת היחידה למצרים היא השפלת וריסוק נפש העובד ותו לא! נתאר לעצמנו  מה הייתה הרגשתם עם קריסת עמלם ועבודתם לעיניהם , בפעם הראשונה לבטח זעקה גדולה הייתה נשמעת מפיהם מגודל התסכול של קריסת עבודתם, אך מיד צוו היהודים לבנות הכול מחדש, והנה שוב קריסה! לבטח אמרו לעצמם כעת המצרים הקלגסים יעברו למקום יותר אפקטיבי, אך לא! המצרים מצווים: שם דווקא שם לבנות שוב! ברגע זה הבין והפנים כל יהודי  שאין בו כל צורך ותועלת אלא הוא ס"ה בובה או רובוט מכני, עם ההפנמה הזו הלכו לעבוד ועמה סיימו, עבודה ללא תכלית וקץ, במצב זה אין צורך להמתין זמן רב כדי שאותם עבדים  ירדו מדרגת אדם לדרגת  בעל חיים! אדם שחי  בתחושה זו יום יום,  יאבד בעצמו את רצון החיים כי אם הישרדות חייתית בלבד. כבוד האדם וצלמו הוסר במצרים!.

וכתוצאה מכך הגיעו עם ישראל לבחינת הכתוב: "וירעו אותנו המצרים" כלומר עשו אותנו רעים. כי כאשר הוסר צלם האדם מהאדם, כאשר יהיה שפל בפני עצמו, אין דבר שימנע אותו לעשות כל רע שבעולם. וממילא כעת לא יהיה מצרי שלא יתעב עם כה שפל, בניקל  יקללם ויבוז להם.  זו הייתה תוכנתו והאסטרטגיה השטנית של הארכי רוצח פרעה הרשע. ידע פרעה בחכמתו להרע שלאורך זמן היהודים יאבדו את הטעם מחייהם ואו אז העם יתכלה מעצמו ח"ו.

לאור דברים אלו דברי האבן עזרא מובנים כמין חומר: "כי המצרים היו 'אדונים' לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?!  והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה."

וכאשר נרד עמם למעמקי השאול שהנחיל להם פרעה הרשע והעריץ. נעלה עמם לשלב הגאולה. נצא עם אבותינו לתהליך השחרור, שלב אחר שלב, בכל מכה ומכה שנתנה לעם המַכֶּה. מלבד השפלת העריץ הייתה גם רוממות ליהודי המוכּה. עד למכה האחרונה. שהתרחשה בליל הסדר "מכת בכורות" שבה הוכנע פרעה הרשע  כלפי הקב"ה והחליט להוציאם בדיוק כפי שנתבקש  מפי משה ואהרון.   כפי שכאבנו את כאב הגלות כך נשמח ונעלוז בשמחת השחרור.

"כי רק מי שחש הזדהות והתרגשות עם כאב השעבוד- ידע להתחבר לעומק שמחת השחרור!"   

השמחה בעצם נסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף. כנאמר בתהילים: " בצאת ישראל ממצרים... ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן" (קי"ד) הייתה שמחה עולמית עד כדי השתתפות כל גרמי הטבע בשמחה, שהסתיימה ב"רכוש הגדול" של: "מעמד הר סיני". ובכך זכינו - עם של עבדים השפלים ביותר באנושות, לטפס ולהגיע  אל פסגת הרום האנושי להיות עבדי ה' בני מלכים.

זו מצוות ליל הסדר - לילה שכולו חוויה של שמחת והודיה ביציאתנו מעבדות לחירות.

פסח כשר ושמח.