דודי הגאון רבי שאול רובין זצוק"ל, תלמיד חכם גדול ונשוא פנים, בשלל תפקידיו כיהן גם כראש  כולל אברכים בעפולה. בדרכו לכולל  ישב בכיסאו בתחבורה הציבורית ולמד תורה ללא הפסק, לצדו ישב מפקד בית הסוהר "ג'למה",  לקראת סיומה ביקש המפקד רשות להפריעו בשאלה. הוא סיפר שבבית הכלא יושב אסיר דתי, האיש סרבן גט המתעקש באכזריותו לעגן את אשתו זה כבר שנים רבות. ומשום כך הוא לא מקבל חופשות ומבלה את שארית חייו מאחורי סורג ובריח.  כואב לי על רעייתו האומללה, שאלתי, הניתן להשפיע עליו לשנות את דעתו?  רבי שאול הרהר כמה רגעים וענה: "ראה, לדעתי הבעיה נעוצה בכך שהוא הסתגל לתנאי הכלא,  ושכח מהם חיי חופש, ממילא השהייה בכלא אינה מהווה עונש  בעבורו. עצתי, שחררו אותו לשבת אחת בתנאים מגבילים כמובן. הוא ינשום אות אוויר החופש. וכשייזכר שביום ראשון יצטרך לשוב אל  הכלא הוא ירוץ לבית הדין לתת גט ויפטור את רעייתו מכבלי עגינותה." המפקד קיבל את המלצתו. ואכן... בדיוק כפי שתיאר דודי ביום א' הקרוב שוחררו שניים, הוא מכלאו ורעייתו ממנו.

בפרשת אמור מצווה התורה על מצוות "ספירת העומר"  "וספרתם לכם ממחרת  השבת מיום הביאכם את עומר התנופה וגו׳". (ויקרא כ"ג, טו-י"ז)   למדונו חז"ל  שכוונת התורה במילים:  "ממחרת השבת" היא לא לשבת ממש, אלא למחרת יום טוב ראשון של פסח. אמנם הצדוקים  טעו ולמדו שהכוונה ב"ממחרת השבת" היא כפשוטו – ממחרת לשבת בראשית  שהוא בעצם יום ראשון. התעוררה מחלוקת גדולה בינם לבין חז"ל שגררה וויכוחים קשים. היה צורך  להוכיח שמשמעות התיבה "שבת" בפסוקים אלה, כוונתה ליום טוב ראשון של פסח.  כפי שמובא בגמרא מנחות (סה, א).

בעל ה"נתיבות שלום" זי"ע  מקשה, מדוע א"כ כתבה התורה: "ממחרת השבת", כאשר יש בזה נתינת מקום לטעות , לכאורה היה מן הראוי למנוע כל ספיקות ומחלוקות ולכתוב בפירוש : "ממחרת הפסח" ?! ב. מה פשר הציווי : "וספרתם לכם" הלא סופרים את הימים שבין חג הפסח לחג השבועות כיצד ימים אלו נהיים לכם?!

מבארים בעלי החסידות על דרך פנימיות התורה. ששורש הדברים נעוץ בתוכן הפנימי של מצוות "ספירת העומר" : כפי הנאמר בספר החינוך בביאור מצווה זו שכל תכליתה ומטרתה של יציאת מצרים היא, כדברי הכתוב (שמות ג, י"ב) "בהוציאך  את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" – מתן תורה. ונמצא, שעיקר התכלית של יציאת מצרים היא הפסגה הרוחנית האפשרית: "מעמד הר סיני ומתן תורה". מצוות ספירת העומר נועדה לשמש  כגשר בין חג הפסח לחג השבועות. גשר שבו פוסעים עם ישראל במעבר מעולם החומר של טומאת מצרים אל פסגת הטוהר "מעמד הר סיני" .

יש להתבונן מדוע נדרשו ארבעים ותשעה ימים כהכנה למעמד זה, הלא לכאורה היה מן הראוי  שיקבלו את התורה מיד עם סיום מסכת הניסים הנשגבים של עשרת המכות וקריעת ים סוף שאז נאמר : "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", עם ישראל כעת מאמין באמונה שלימה בה' ובמשה עבדו,   לא היה כדאי לנצל את הרגע  למתן תורה , כשהדיהם של הניסים הגדולים עדיין מפעפעים בליבותיהם של ישראל?!

כדי לבאר זאת , עלינו להקדים בביאור החילוק בין פסח לשבועות:  חג פסח מתאפיין במצווה של "ביעור החמץ"  החמץ נאסר בתכלית האיסור "בל יראה ובל ימצא", ואילו בחג השבועות, לא זו בלבד שהחמץ מותר באכילה, אלא ישנה מצוה מיוחדת להקריב לחם חמץ, כפי הנאמר  בפרשתנו: "והקרבתם מנחה חדשה לה׳ וגו׳ סלת תהיינה חמץ תאפנה ביכורים לה׳". (שם, כ"ז י"ז) והביאור בזה, מבארים המפרשים שהחמץ  עניינו שהוא: "תופח ומתנשא" סמל היצריות של השחץ והגאווה, ומבאר הרמב"ן באיגרתו הידועה שמידת הגאווה היא השורש לכלל המידות הרעות   ומורה על הישות וכללות הרע שבאדם. ואילו המצה כל מהותה  מורה על  ענווה ונמיכות  קומה, ללא כל התנשאות וכיסי אוויר... המציאות כמו שהיא. 

זהו החילוק בעבודה הרוחנית שבין  חג הפסח לחג השבועות: העבודה בפסח היא: "ביטול הרע", השלב הראשוני הוא להוציא את האדם מתוך הרע, ע"כ  עליו לסור מהרע ככל שאפשר. החמץ נמשל למציאות הרע בעולם  ולכן אסור הוא בתכלית.  וכאשר זכינו לבערו , עלינו לעלות לשלב היותר מורכב והוא: "קידוש החומר"  עבודה והתעסקות עם המציאות החומרית שבאדם- חמץ. כלומר העבודה היא לקדש ולרומם את החומר בעולם ולהחדיר בתוכו רוחניות צרופה. וזו  עבודת ה׳ בחג השבועות לא בשלילת הישות החומרית , כי אם ברוממות החומר אל הקדושה.

בשעת יציאת מצרים, עם ישראל היה משוקע בתחתית הטומאה האנושית האפשרית שהם- מ"ט שערי טומאה, כפי הנאמר: "ולקחת גוי מקרב גוי" עם ישראל היו מעורים בתוך קרבי הטומאה. עד כדי כך שמלאכי השרת לא יכלו להבחין בינם לבין המצרים. במצב זה לא היו ראויים ומוכשרים לקבל את הגילוי האלוקי שהיה ביציאת מצרים. ולכן, היה צורך שהקב"ה בעצמו יתגלה אליהם מלמעלה, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" בכבודו ובעצמו, בכדי ׳למשוך׳ אותם אליו, ולהוציאם מן הרע שהיו משוקעים בו.

נתאר זאת במשל על בן טובים שיצא לתרבות רעה והתחבר לקבוצת פושעים ונוכלים חורשי רע. כולם תיעבו אותו מלבד אביו אוהבו. וכשבא אביו להצילו היה צריך לחרף נפשו להיכנס אל תוך לוע הארי ולנתק את בנו ממאורת השודדים , הבן, שהיה כה שקוע במדמנת החטא סירב להצטרף , אביו שהיה מודע לכך הרדימו בסם הרדמה וכך הוציאו מן המאורה להביאו אל ביתו, אל מיטת נעוריו, מתוך תקווה שכשיתעורר  במקומו הטבעי תחת חסות החום האבהי תחזור הבינה אליו  וירצה לעזוב את עולם הפשע בבחינת "סור מרע". ולאחר מכן להתחיל אט אט מסלול חיים חדש של עשייה חיובית, בבחינת "עשה טוב".    

עם ישראל, לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד פיזי ורוחני היה נצרך לגילוי האלוקי הזה  בבחינת  "משיכה" , בעל כרחם, כביכול,  ומחמת עוצם הגילוי האלוקי התבטלה מציאותם שהייתה שקועה בתוך הרע, ורק אז יכלו לצאת ממצרים.  ונמצא, שמצד מציאותם הרוחנית של בני ישראל עצמם, הרי היו שקועים בתוך הטומאה והרע. היציאה הייתה גילוי אלוקי ללא כל עשייה מצד ישראל, אך כעת כשהם כבר מחוץ לטומאת מצרים זקוקים הם  לעבודה עצמית של עם ישראל הנעשית דווקא עם מציאות החיים החומריים. וזאת כדי שמציאותו של האדם תזדכך ותתעדן, עד שהוא מצד- עצמו יהיה  בבחינת: ׳כלי׳ ראוי ומוכשר לקבל את גילוי האלוקות. כפי  כשהאדם מבין בכוח שכלו אודות מציאותו של הקב"ה, הוא נצרך לתת ביטוי רוחני לעשייה החומרית שלו בעולם. זוהי המתנה של "חג השבועות – מתן תורה" לרומם את החומר לפי הוראות התורה וע"כ לקדשו. ע"כ  בחג השבועות לא שוללים את החמץ, אלא אדרבה, המצווה היא להביא חמץ  כפי הנאמר: "חמץ תיאפנה" – היות שתוכן העבודה  היא בבירור והזיכוך של מציאות האדם בעולם החומר הנמשל לחמץ.

זהו  תוכנה של  מצוות "ספירת העומר" – שבאה בין פסח לעצרת: כפי שנאמר בגמרא מסכת סוטה: "כל המנחות באות מן החיטים וזו (מנחת סוטה) ומנחת העומר מן השעורים". (י"ד ע"א) יש להבין מדוע נשתנה מנחת העומר משאר המנחות – שבאה מן השעורים, ניחא  מנחת סוטה  מבואר שם בגמרא בזה  "כשם שמעשיה מעשה בהמה... כך קרבנה מאכל בהמה", אך מנחת העומר מדוע באה משעורים?!

ביאור העניין: בפנימיות התורה יש לנפש היהודית כמה חלקים. החלק הגבוה ששמו- הנפש האלוקית, והחלק הנמוך ושמו- הנפש הבהמית, שהיא מייצגת את מגוון כוחות הנפש של האדם. תפקיד האדם הוא לרומם ולחבר את הנפש הבהמית אל הנפש האלוקית. זאת ע"י קיום המצוות מלשון: "צוותא", חומר ורוח. אלא שדא עקא כשהיהודי שקוע במעמקי החומר, הוא זקוק  לניעור מלמעלה כדי שיצליח להעפיל ולטפס כלפי מעלה. ניעור זה יכול לבוא ע"י נס  שנעשה לו ובעקבותיו הוא ממשיך  מעצמו את עבודתו הרוחנית. או חלילה ע"י קשיים וסבל המעוררים אותו לחשב מסלול מחדש.

ביציאת מצרים זכה עם ישראל  גילוי אור אלוקי של נס ופלא ש-׳הוציא׳ את בני ישראל מטומאת מצרים וקישר אותם עם השי"ת – אבל היה זה קשר מצד הנשמה שבהם שהיא- הנפש האלוקית, אך הנפש הבהמית  נשארה במציאותה החומרית  לא חל בה כל שינוי. לכך היה צורך בספירת העומר, שאז במשך ארבעים ותשעה ימים כנגד ארבעים ותשע דרגות של טומאה, הם עמלו על זיכוך  הנפש , עיקר העבודה היא לזכך ולברר כל מידה ומידה פרטית שבאדם. והבירור והזיכוך הזה, של מציאות האדם – מהווים הכנה לקראת מתן תורה, התורה נועדה דווקא  למציאות האדם, ומשום כך מנחת העומר באה משעורים, בשונה משאר המנחות – כי תוכן ענין העומר הוא בירור נפש הבהמית, ושעורים הם כידוע מאכל בהמה המסמלים את תוכן העבודה בימים אלו.

אמנם, עבודה זו מצריכה נתינת כח מיוחדת משום שנשמה יכולה להתקשר עם הקב"ה, היא הרי "חלק אלוק-ה". אך כאשר מדובר על "הנפש הבהמית", שתהי׳ה קשורה עם הקב"ה – לזה צריך נתינת כח מיוחדת. ועל זה אמרה התורה  "וספרתם לכם ממחרת השבת" – זהו מקור הכוח לעבודה של "וספרתם לכם", "וספרתם" הוא מלשון סְפִירוּת מלשון: "אבן ספיר" ובהירות, בימים אלו עובדים את עבודת המידות כל אחד ואחד ב"עבודה אישית"  לפי תיקונו ואופיו, אחד צריך לעדן את מידת הכעס ואחד את מידת הקנאה או הגאווה, כפי הנאמר: "וספרתם לכם"  עבודתכם האישית.

ו"ממחרת השבת": מה ענינה של השבת כאן? יום השבת הוא היום הקדוש בשבוע - קדושתו  היא למעלה מיום טוב, קדושה שבתוך הזמן,  כלומר, בתוך גדרי הזמן ישנם ששת ימי החול, וישנו  את פסגת השבוע- היום השביעי – שבת קודש. יום זה מהווה מעיין הקדושה בעולם, קדושתו היא שמימית ולא בידי אדם. בידי היהודי להכין  את מוחו ולבו כדי להיות כלי ולהתחבר אל אותה קדושה.   אך הבחינה  של: "ממחרת השבת", מגלמת בתוכה את הרעיון שבו ניתנת  ליהודי משמים  האפשרות והסיוע   לפעול בעצמו במשיכת השפעת אור הרוחני של השבת  אל תוך ימות החולין. ולכן מדגישה התורה דווקא: "ממחרת השבת" כאומרת לכל יהודי באשר הוא אשר זכה לאורות הגבוהים של "ליל הסדר" וכל שאר ימי החג. שכעת עליו לעשות הכול שהנחיתה של "אחר השבת- החג" תהווה המשך של בחינת: "מוסיף והולך" מעצמו  לראות כיצד להחדיר את אותה קדושה אל תככי החומר בבירור וזיכוך המידות  של הנפש הבהמית, ובכך להתכונן רוחנית לחג "מתן תורה".

יהי רצון שנזכה לנצל כראוי ימים נשגבים אלו.