מרד החשמונאים

ביום כ"ה בכסלו בשנת 3621 לבריאה, טימאו היוונים הרשעים את המקדש. הם הקימו בימה מול מזבח ה' והעלו עליו חזיר, ואף פרצו שלוש עשרה פרצות בחומה שעמדה בעזרה. ברוב זלזולם במקדש החשיכו היוונים את עיניהם של ישראל.

הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו העמיד לישראל באותו דור צדיקים שבכוחם להציל את האומה משקיעתה; מתתיהו וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן. 

מתתיהו בן יוחנן כהן גדול מיוחס למשפחת יהויריב, שהיא אחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה. אביו היה יוחנן, בנו השלישי של שמעון הצדיק, אשר שימש בכהונה גדולה ארבעים שנה. מתתיהו מלך שנה אחת, בשנת 3621, שהיא שנת 212 לבניין בית המקדש השני.

מתתיהו ובניו התגוררו בכפר מודיעין, הנמצא בשפלה בין ירושלים ליפו. כאשר החמיר המצב והגזרות נעשו קשות מאוד, התקבצו לשם עוד נאמנים לדבר ה'.

כשראה מתתיהו את מעשי היוונים לישראל ולמקדש, חמתו בערה בו. הוא צעק צעקה גדולה ומרה בכל העיר, לעורר את לב העם למול את הילדים ולקיים את המצוות במסירות נפש, חרף גזרות היוונים. מתתיהו שלח את יהודה בנו בסתר אל כל ערי ישראל לקרוא: "מי לה' אלי"! הנאמנים לדבר ה' באו למודיעין, מתתיהו חיזקם והכריז: "נצעק אל ה' אלוקי אבותינו ונלחם באויבינו, ואל נמות כצאן לטבח יובל!"

הסיבה ליציאה למלחמה הייתה אחת ויחידה – גזרות היוונים!

באופן פרדוקסלי, דווקא גזרות היוונים, שמטרתם הייתה להרחיק את עם ישראל מהתורה, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולניצחונם של נאמני התורה. כאשר הגיע העם לנקודת המשבר האחרונה – פרץ המרד.

מתתיהו החל להילחם ביוונים. לאחר שהעלה אחד היוונים חזיר כדי לזבחו על המזבח, קפץ עליו מתתיהו והתיז את ראשו. באותה הזדמנות המשיך להרוג ביוונים הרג רב, כשבניו ושאר החשמונאים עוזרים ומסייעים לו. כך נהרגו יוונים רבים, והנותרים נסו על נפשם.

אפולוניוס, סירון, ליזיאס, אנטיוכוס, גורגיאס וניקנור, עמדו מחזית אחת להילחם במתתיהו כהן גדול ובבניו. המלחמה הייתה קשה, מתתיהו והחשמונאים נלחמו כאריות, ושיסעו לגזרים את כל הבא לפניהם.

אט אט הצטרפו אליהם יהודים נוספים, אשר יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית. חיל המצב האזורי הובס, תגבורת יוונית הגיעה, וגם היא נחלה מפלה. הבורא סייע למכבים, שמסרו נפשם על אמונתם. למרות חולשתם הצבאית ומספרם הזעום, הניצחונות ליוו אותם בדרכם.

מלחמתם של מתתיהו ובניו נגד היוונים לא הייתה מלחמה למען עצמאות מדינית. המערכה נסבה אודות ניסיונם של היוונים להנהיג את תרבות הגוף ואת טיפוח החומר. מאחר שהקדושה והטוהר היו מטרת מאבקם, מהשמיים נלחמו לצידם של החשמונאים והנחילו להם ניצחון מופלא של מעטים שגברו על הרבים.

במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן. בנו יהודה מונה למפקד תחתיו. יהודה כונה בפי כל 'מכבי', על שם גבורתו, שכן 'מכבי' ביוונית פירושו גיבור ואיש מלחמה. בנוסף, המילה מכב"י נחרטה על דגלם של החשמונאים כראשי תיבות של סיסמתם: "מי כמוך באלים ה'".

יהודה ניהל לוחמה אמיצה אך מחושבת. ביטחונו בצור ישראל מילא את ליבו. החשמונאים נחלו ניצחונות מקומיים, אך חשובים. המורל בכפרי היהודים עלה. יהודים נוספים הצטרפו אל שורות יהודה המכבי. בהמשך נערכו קרבות פנים אל פנים מול גונדות יווניות ומול פילי מלחמה אימתניים. הללו קרסו מול נאמני ה'. צבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו.

בשנת 3622, עלה אנטיוכוס אפיפאנס לירושלים להילחם ביהודים. בדרכו נפל ממרכבתו, ומכיוון שהיה כבד בשר עצמותיו נשברו, בשרו החל להבאיש, וחייליו עזבוהו. כשראה אנטיוכוס כל זאת, החלו לעלות בו הרהורי תשובה על מעשיו הרעים; גזרותיו ליהודים, חילול המקדש והמלחמה עימם. אומנם תשובתו לא הייתה בלב שלם ותוך ימים ספורים הוא חלה ומת.

לאחר נס ההצלה של היהודים המעטים שנלחמו ביוונים הרבים, הבינו היהודים כי יד ה' הגדולה עשתה כל זאת. מיד יצאו ממחבואיהם, ויהודה בן מתתיהו הקהילם והורה להם לעלות עימו לירושלים. יהודה שאף לטהר את בית המקדש. הוא חסם את תגבורת הצבא היווני ופינה לעצמו דרך אל עיר הקודש. בקרב האחרון והמכריע, שנערך סמוך לירושלים, ליזיאס, מפקד צבא היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו – למעלה מארבעים אלף חיל המצויד במיטב הנשק ובמכונות מלחמה אדירות. אך צבא החשמונאים הדל והעלוב גבר עליהם והדרך לירושלים נפתחה!

החשמונאים מיהרו אל בית המקדש. הם מצאו שם הרס וחורבן, פסלים ואלילים שהותירו היוונים. שברון הלב היה נורא. הם מיהרו לטהר את המקום הקדוש ולהכשירו לעבודת ה' – משאת נפשם. הם הרסו את מזבח האלילים שבחצר, הביאו אבנים שלמות ובנו מזבח חדש במקום הקודם שהרסו היוונים. בנו את פרצות החומה, וגירשו מעליהם כל שריד טומאה.

ביום חמישה ועשרים (כ"ה) לחודש כסלו, בשנת 3662 לבריאה, עשו החשמונאים חנוכת המזבח שמונה ימים. 

בפרספקטיבה היסטורית אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם היא זו שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות אמונתם העזה נותר העם היהודי חי וקיים.

החשמונאים זכו למקום חשוב ונכבד בהיסטוריה שלנו בזכות מסירות נפשם למות על קידוש ה', כשהם מגיעים לשורש השורשים של היהדות. ניצחונם הושג הן למטה בשדה הקרב, והן למעלה בשמי מרום.