אמונת יסוד ביהדות היא שהאלוקים, יצר את העולם, ברצונו החופשי, והעטה עליו מעטה חיצוני של מערכת חוקים מורכבים. מערכת חוקים זו שמה טבע. הן "הטבע" והן "הנס", הפורץ לכאורה את החוקים הפיסיקליים, שניהם ביטויים לרצונו של הבורא המשוחרר מכל תלות.

ההבדל היחיד הוא שפעילות הבורא גלויה יותר לעינינו בשעת הנס הגלוי, מאשר בשעת "שלטון" הטבע.

עם זאת, אין היהדות מושתתת על ניסים. נס חוקיות הטבע, המופת המתגלה במהלך היום יום,  הוא גדול לאין ערוך מאשר נס גלוי. הוא גם הנותן לאדם חירות.

האדם כיצור מוסרי, מסוגל בבחירתו החופשית לעשות את הטוב או את הרע, כשהוא משוחרר מכל דטרמיניזם ביולוגי או היסטורי. בכך הוא דומה לבוראו. לעומת זאת, הצלחותיו או כשלונותיו של האדם, כפרט, כחברה, כעם וכאנושות – הן תגובות הבאות מלמעלה, בהתאם לחוקי המוסר האלוקי.

כל אדם המתבונן בעין בלתי משוחדת על תכניותיו (מן הפעוטות והפשוטות ועד המורכבות ביותר), יבחין שההצלחה או הכשלון תלויים ברוב המקרים בפרטים בלתי צפויים או בנתונים שלא היו בשליטתו. בביטוי העממי קוראים לתופעה זו: "יותר מזל מאשר שכל".

העובדה, שהתגובה אינה תוצאה של המעש האנושי, נובעת מן הצורך שהאדם יכריע את הכרעותיו המוסריות מתוך חירות גמורה.

בידיו ההחלטה, האם להציץ על המציאות הטבעית, מבעד לחור המנעול ולראות רק את העט הכותבת, או לפתוח לרווחה את הדלת ולהבחין גם באדם הכותב. ובנמשל, לגלות את הקשר הפנימי והרוחני בין המאורעות המתרחשים בעולם, להבחין במפעיל הנעלם מאחורי פרגוד ההתרחשויות. הרשות נתונה...

כאשר עמדו החשמונאים מול המנורה המאירה באורח פלא, הם קיבלו אישור ממרום לפעולתם הכללית. הם נוכחו לדעת שצדקו בהכריזם מלחמה למען כבוד אמונתם, שחוללה בידי זרים, שפעלו כראוי למרות סיכויי הנצחון האפסיים.

הנר הדולק בניגוד לחוקי הטבע המחיש להם את משמעות המאורע שהם עמדו במרכזו. הם הבינו את הקשר בין מסירות נפשם למען טהרת הדת, לבין ההקרבה המוחלטת ללא תקוות הנצחון, לבין הנס הגדול ביותר שזיכתה אותם ההשגחה.

הם עמדו מול הפלא הטבעי משתאים, ולבם מלא בהודיה לאלוקים משדד מערכות ההיסטוריה. הודו לו בשירים ובתשבחות על הנסים ועל התשועות והנחמות.

לנו, לדורות הבאים, הנחילו את מצוות הדלקת הנר, למען יהבהב לעינינו זכרון הנס הגלוי, הממחיש שהכל יכול היה להיות כך... וגם אחרת...

היציאה למאבק מול האימפריה היוונית נשאה אופי רוחני מתוך מגמה שהעם לא יאבד כליל, חלילה, בגלי ההתייוונות ובגזרות השמד, שאיימו להכחיד כל זיק רוחני שנותר אצל הנחבאים במערות יהודה. מסיבה זו, גם הניצחון נשא בעיקר אופי רוחני: נצחון הרוח על האלילות היוונית.

לאחר שגורשו היוונים, חיפשו המכבים שמן טהור בכדי להדליק בו את המנורה שבמקדש. הם מצאו פך אחד, אשר כמות השמן שבו הספיקה להדלקה ליום אחד בלבד. אולם אירע נס, ושמן זה דלק במשך שמונה ימים. מהשמים הוכיחו להם את חשיבות הדלקת נרות המנורה בשמן טהור. הוכיחו להם גם מהו הגורם האמיתי לניצחון של קומץ הלוחמים על המעצמה היוונית העולמית האדירה. עליונות רוחנית והתורה שנשמרה בקדושה ובטהרה מול ניסיונות ההלניזציה של היוונים וגרורותיהם, הן שהביאו לניצחון.

הם הבינו שתורת ישראל היא זו שניצחה את חכמת יוון ואת כח הזרוע של נושאי דגלה. ניצחון זה אנו ממשיכים לחגוג לאורך כל הדורות, כאשר אנו מדליקים את נרות החנוכה על אדן חלון ביתנו.

לזכר הנס ולציון המאורע קבעו חכמים את שמונת ימי החנוכה, לימי הלל והודאה לה' על הישועה הגדולה. נוסף לכך, בימים אלו מדליקים נרות. ביום הראשון מדליקים נר אחד, בשני - שניים, בשלישי - שלושה, עד לשמונה נרות ביום השמיני. בלשון חכמים קרוי מהלך זה: "מוסיף והולך".

"מוסיף והולך" אינו לקח היסטורי בלבד. מועדי ישראל אינם התרפקויות נוסטלגיות על העבר בלבד. הם משדרים לקח עכשווי, מסר אקטואלי - אלינו ובשבילנו.

מרד החשמונאים - נצחי הוא, הקרב לא הוכרע. בכל אחד מאיתנו מקנן יווני קטן, עריץ, כובש זר, המנסה לכפות תרבות זרה על מהותנו ועל ישותנו. שמו של אותו כובש זר: היצר הרע.

מדהים הדבר! הוא נוקט אותם אמצעי פיתוי כאנטיוכוס בשעתו. במות בידור ואצטדיונים, תחרויות ספורט וחגי יין וזמר. הוא מציע כתחליף פילוסופיה מופשטת ואמנות מגוונת: פיסול, מחזאות, שירה ומחול. ובלבד, שתוסח תשומת הלב מהעיקר שלשמו נבראנו ובעבורו נוצרנו: עבודת הבורא, הכרה בו, תפילה אליו וקיום מצוותיו.

כל יהודי העורך חשבון נפש, הנוכח בנתק ומבקש לשוב לבוראו, לשורשיו, למסורת הדורות - הריהו כמתתיהו הכהן הגדול בשעתו. כמתתיהו העולה על חורבות מזבח האליל, מניף את פגיונו ומכריז על המרד הגדול: "מי לה' - אלי!"

את מי הוא מזעיק? את כוחות נפשו, את כוח רצונו. וזאת, כדי למרוד באימפריה אדירה: בשליטת היצר, במאחזיו, בהרגלים שנעשו טבע, במאוויים שהשתרשו, באורחות החיים שהתמסדו. ונצחון האדם על יצרו, כנצחון המכבים בשעתו, תלוי בסיועו של יושב תהילות.