ליל הסדר הוא עמוד השדרה המרכזי בהעברת התורה ובמסירתה מדור לדור. סיפור יציאת מצרים שאנו מספרים לבנינו בליל הסדר, אינו סיפור היסטורי גרידא, אלא עמוד התווך של כל התורה. כאשר התגלה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בהר סיני, הוא פנה אליו במילים (שמות כ, ב): "אנֹכי ה' אלֹקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". יציאת מצרים היא גורם מרכזי לחיובו של העם היהודי לקיום התורה והמצוות.

בליל הסדר כל יהודי יושב עם ילדיו ומספר להם את סיפור יציאת מצרים כפי ששמע מאבותיו (דברים ו, כא): "עבדים היינו לפרעה במצרים". בכל התקופות, בכל המצבים, מוקדש לילה אחד בשנה להנחלת האמת הנצחית לדור הבא.

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח), ספר זאת לבניך. גלה את המפית שעל המצות, אומר בעל ההגדה, והצבע באצבעותיך "מצה זו"! הסבר להם את סמל המצה, את הידיעה כי אימפריות גדולות ואדירות נפלו לנגד עינינו. טמון בנו הכוח הסגולי להתעלות ממעמקי התהום לרקיעים הגבוהים ביותר.

התורה מייחסת חשיבות רבה למראית העין. "אתם ראיתם" (שמות כ, יט) נאמר לישראל כמה וכמה פעמים. הכוונה היא הן לנפלאות שנעשו במצרים לעיניהם, והן למעמד מסירת התורה, שניתנה בפומבי לעיני כל ישראל. מכוחה של ראייה זו הם מצווים להמשיך להעביר את לפיד האמונה לדורות הבאים.

עקרון ההמחשה קיים לכל אורכו של ליל הסדר. המצה – זכר ליציאה החפוזה ממצרים, כפי שנאמר (הגדה של פסח): "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ"; קורבן פסח – "על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים"; החרוסת – זכר לטיט; ארבע הכוסות וההסיבה דרך חירות – על כך שנעשינו בני חורין. הרעיון המרכזי של ליל הסדר הוא ליטול את הסיפורים הנשגבים ביותר, את הרעיונות החשובים ביותר, ולהמחיש אותם בשורה של מעשים הנחרתים בליבו של כל ילד רך לנצח נצחים.

הדבר אינו מתחיל בילדים. מלאכתו של האב נפתחת בו עצמו, שכן הוא חייב להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים. עליו להמחיש לעצמו את יציאת מצרים, להגיע לרמה של "אתם ראיתם", כדי שיוכל לקיים כראוי את מצוות "והגדת לבנך".

ארבעה בנים ניצבים במרכזו של ליל הסדר, ולכל אחד מהם יש לספר את סיפור יציאת מצרים לפי רמתו.

הבן הראשון החכם שואל (דברים ו, כ): "מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צִוה ה' אלֹקינו אתכם".

הן הרשע הניף את דגל ההתנכרות למורשת. לגביו ה'סדר' הוא מאורע ישן שאבד עליו הכלח. הוא שואל ברוע לב: "מה העבודה הזאת לכם?"

התם הוא בן הדור השלישי, הדור שכבר לא ראה בבית אביו את ליל הסדר, ובעולמו אין זכר ליהדות. הוא שואל בתמימות ובפליאה: "מה זאת?"

הבן הרביעי הוא בגדר שאינו יודע לשאול. לכן צריך להתחיל לספר לו – "את פתח לו". יש לקרבו למורשת העם בשפתו שלו. לקיים יחד עימו את מנהגי החג ולספר לו את סיפור יציאת מצרים, וכך לקשור אותו לעמו, לאמונתו ולעברו.

אלפי שנים חלפו על העם היהודי; שנות גלות ארוכות וקשות, שנים של דיכוי מעיק, השפלה מדכאת, רדיפות ושמדות – ועם ישראל עומד ניצב ואיתן על רגליו. קול התורה לא פסק מעולם. מצוותיה נשמרות בדקדקנות ובקפדנות בידי רבים ושלמים, כפי שנשמרו לפני שלושת אלפי שנים ומעלה. הכול בזכות אותה המשכיות ורציפות, ששיאה בכל שנה ושנה בליל הפסח. או אז יושבים המוני בית ישראל למשפחותיהם, ומנחילים את המורשת היהודית לדור הבא.

ילדים שואלים את הוריהם: "מה נשתנה הלילה הזה", וההורים משיבים: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ד' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". זהו סוד הקיום היהודי. לא בקולות וברקים, לא באתרי הנצחה, לא באנדרטאות מרשימות, כי אם ביום אחד בשנה; יום שבו מסובים יחדיו הורים וילדים, סבים ונכדיהם, ומספרים בנעימות ובמתינות על הלילה הגדול שיצאו אבותינו ממצרים, מעבדותו של בשר ודם אל עבדותו של בורא עולם.