בעולם החופשי יכול אדם להיכנס באמצע הלילה לסופרמרקט, לעמוד מול מדף הגבינות כשעיניו מתרוצצות בחוריהן. איזה מבחר! גבינה 5% או 9% על מה נלך הפעם? אולי גבינה עם זיתים, ואולי בטעם פפריקה? אפשר לבחור מה שרוצים. זה שהוא בחר להיות תקוע בסופרמרקט באמצע הלילה בין הגבינות, זה החופש.

בעולם החופשי האדם יכול להיות ליצן בקרקס, ספן באוניה, זמר חתונות, אסטרונאוט, מוסכניק מורשה, עורך דין מדופלם. מה שהוא רוצה.

האם זה נקרא חופש? הרי אי אפשר להיות את כל הדברים האלה ביחד. במקרה הטוב, אפשר להיות דבר אחד. תשעים ושמונה אחוז מהחלומות ומהרצונות אינם מתגשמים. אם כל החופש הוא החופש לחלום, אזי גם אסיר פוליטי הנמצא עמוק במרתפים הקרים של הרודן, גם הוא חופשי לפי אותה הגדרה. גם הוא יכול לחלום, ואולי הוא חופשי יותר, יש לו יותר זמן לחלום...

אולי החופש האמיתי הוא היכולת להגשים. בעולם החופשי אפשר לחלום מה שרוצים, ויש כל האפשרויות להגשים את החלומות. זהו. מצאנו. זה החופש האמיתי! אם יש לך כל האפשרויות להיות מה שאתה רוצה, אתה חופשי, ואם מונעים ממך את האפשרויות, אינך חופשי. אבל לפי זה, ילד בן חמש שחולם להיות טייס, הוא חופשי, שהרי יש לו אפשרות להיות כזה, אבל אדם בן ארבעים, מה יעשה? והרי אין לו אפשרות להגשים את כל החלומות? אם הוא עדיין חולם להיות טייס, הוא אינו חופשי, הוא סתם סהרורי. איננו מדברים כאן על אלה שמפחדים לבחור, שנשאר להם רק החלום. איננו מדברים גם על אלה שאינם רוצים להתבגר, שרוצים להמשיך רק לחלום. הם אינם חיים את החיים. הם צופים בהם, חושבים שהחיים הם סבב קניות בקניון, שכל הזמן מסתכלים בחלונות ראווה. לא רוצים להבין שהחיים האמיתיים הם בעצם אלו שיהיו לך, החיים שלך, שתתרכז בהם ולא בחיים של אחרים.

בעולם החופשי, אנשים שעברו את גיל ההתבגרות, וכבר אינם יכולים כמעט לחלום, כי אפשרויות ההגשמה הצטמצמו להם מאוד, אינם חופשיים! כלום יכול להיות שהעולם הוא חופשי מאוד, ואילו האנשים שבתוכו לא כל כך? ואולי החופש הוא היכולת לעצור את הכל, להתפטר מהעבודה, לעזוב את כל מה שיש, לנסוע לשנה להוואי, סתם ככה. גם זה לא ייתכן. אנחנו לא מהמדמיינים, ואת גיל הנעורים כבר עברנו, ועכשיו יש עבודה, משפחה, תכניות, לימודים, התחייבויות. איך ייתכן שחופשיים כמונו משועבדים לכל כך הרבה דברים שכמעט אין שליטה עליהם. אנחנו משועבדים לא רק לרצונות שלנו, אנחנו משועבדים גם לרצונות של אחרים. איך זה קרה? איך העולם חופשי כל כך, והאנשים שבתוכו משועבדים כל כך?

ואולי החופש הוא רק דמיון ענק, דמיון מסנוור שגורם לנו להיות משועבדים לדמיון עצמו? במציאות אנחנו קמים כל בוקר, מקווים שלא נאחר לעבודה, שלא נרגיז את הבוס, משתדלים להיות נחמדים לסביבה, להגיע הביתה, לדאוג למשפחה ולעמוד במשימות היום בכבוד. בין מציאות למציאות אנו מדמיינים את הנופש ההוא שניקח לשלושה שבועות ביוון. שם כבר נהיה חופשיים כמו שאנחנו רוצים.

כמה פעמים רצינו, חלמנו, וזה לא התגשם? האם נאמר שהרצון הוא שקר מפני שלא התגשם? ועכשיו, כשהתעוררנו, הצטרפנו למכבש הלחצים הקרוי מצוקות החיים, ומורכב מהשתעבדות לרצונות של אחרים ולדברים שכמעט אין לנו שליטה עליהם. האם הרצון האישי שלנו נשחק עד דק, ולא נותר לנו אלא לבחור בין גבינה 5% ל-9%?

אולי פשוט רצינו את הדברים הלא נכונים. אולי היינו משועבדים לחלומות שלנו, ואילו המציאות לא הרגישה שום מחויבות לאותם חלומות, והמשיכה להתנהל בלי להתחשב בהם.

"רגע, עצור", אתם צועקים, "אנחנו בחרנו להיות משועבדים לאותם דברים. אנחנו בחרנו להתחתן, אנחנו בחרנו בעבודה, אנחנו בחרנו באורח החיים שבחרנו, אנחנו בחרנו לגור במקום שבו אנחנו חיים. היינו חופשיים לבחור, אף אחד לא הכריח אותנו".

ודאי. זה אנחנו שבחרנו בכל אותן בחירות. אבל מרגע שבחרנו, אנחנו משועבדים לאותה בחירה. כך שהחופש האמיתי נמצא רק בבחירה, אחר כך, אנחנו משועבדים לה. הרצון שלנו להשתעבד הוא צורך מולד. הוא קיים בנו כמו הצורך לנשום אוויר ולשתות מים. השאלה היא רק לְמה להיות משועבדים.

חשוב לנו כל כך להיות חופשיים, כי אנחנו רוצים להיות משועבדים רק לְמה שאנחנו באמת רוצים, ולא שמישהו אחר יקבע לנו לְמה להשתעבד. שנוכל לבחור בחירה אמיתית, בחירה של בני חורין. מאחר שאנו משועבדים לאותה הבחירה, לא נותר לנו אלא לקוות שבחרנו את הבחירה הנכונה, את מה שרצינו באמת. איך נדע מה רצינו באמת? בשביל זה צריך לברר מאיפה באנו ולאן אנחנו רוצים להגיע? דברים קטנים אלה חייבים לברר, כדי שלא נגלה בערוב ימינו שאת כל חיינו העברנו באשליה שאנחנו חופשיים, ולמעשה היינו עסוקים בלספק רצונות של אחרים.

* * *

בפסח יצאנו ממצרים מבית עבדים. לאחר מכן ניתנה לנו תורת אמת. כל יהודי מחויב להזכיר פעמיים ביום את הנס המופלא שבו הפכנו להיות בני חורין. וכך אנחנו אומרים: "ויוצא את עמו מתוכם (הכוונה ממצרים) לחרות עולם".

"חרות עולם"? איך זה יכול להיות? הרי יצאנו לפני 3,300 שנה, ומאז כמעט לא ידענו רגע אחד של שקט. אין כמעט אומה בעולם שלא שיעבדה את עם ישראל לאורך הדורות. עם ישראל עבר גלויות, רציחות, אינקוויזיציות, רדיפות, עלילות דם ושואה. איך ניתן לומר על היסטוריה כזו "חרות עולם".

בעת העתיקה היו העבדים משועבדים רוב שעות היממה כדי שלא יספיקו לחשוב. השפילו אותם, דרסו את אישיותם, דיכאו כל ניצוץ עצמאות שפעפע בהם ומנעו מהם כל אפשרות לפיתוח האינטליגנציה ולחשיבה עצמית. במקביל, הפעילו האדונים שיטות ענישה אכזריות על כל סטייה, ולו הקלה ביותר, מהחוקים שנקבעו. לא פלא שנוצרו עדרים עדרים של יצורי אנוש ללא כל אישיות משלהם.

כיום לא מקובל לשעבד עבדים כפי שהיה בעבר. בעידן שבו המושג "זכויות האדם" הוא מעין "מנטרה" כמעט מקודשת, לא ניתן לאלף עבדים בצורה אגרסיבית. אולם למרות זאת לא פסו עבדים מן הארץ. שחיקת האישיות מושגת באמצעות שטיפת מח מתמדת על ידי התקשורת, הפרסומת, הספרות והקולנוע המשתילים ערכים בלבות ההמונים ללא יכולת בקרה על הנכנס למוחם. אין להם אפשרות לברר האם מחשבותיהם אכן נוצרו בבית היוצר של אישיותם, או שמא מדובר ברעיונות זרים שהושתלו בלא משים לתוך לבם.

המצרים העבידו את ישראל בעבודת פרך בכך שנתנו עבודות גבריות לנשים ועבודות נשיות לגברים. וכי בדרך זו הפיקו מהעובדים את מלוא כוחם? האם לא מוטב היה שכל אחד יעסוק בתחום התמחותו? המצרים אף הורו להם להרוס את מה שבנו, ולחזור ולבנות שנית וחוזר חלילה... כלום יש לכך היגיון כלכלי?

מטרת המצרים לא היתה כלכלית. הם רצו ליצור עם של עבדים, ובדרך זו לרמוס את אישיותם, לדכאם ולהופכם לעבדים במהותם הפנימית.

גם הנאצים נהגו בדרך דומה. הם ניסו למחוק את אישיותו של היהודי האסיר. הם גזלו ממנו את שמו ונתנו לו מספר. הם חקקו את המספר בבשרו כפי שמסמנים בהמות. העסיקו אותו בעבודות משפילות שאינן לפי כישוריו, וגם הראו לו שאין כל צורך בעבודתו. במקרים רבים העסיקו אותו בהעברת אבנים ממקום למקום ובהחזרתן למקומן הראשון.

ואכן, אישיות העומדת בלחצים אלו עלולה להשתתק. האדם עלול להתרוקן מאישיותו, ואז יוכל האדון למלאו באישיות שהוא מעוניין בה.

ואולם, מאז יצאו בני ישראל ממצרים וקיבלו את התורה, הם יצאו לחרות עולם. מעתה, אין עוד אדם המסוגל לשעבדם. אין אפשרות לאומות העולם למחוק את אישיותו של היהודי, את ה'אני' שלו. מרגע קבלת התורה יצא היהודי לחירות אלוקית. הגוי יכול להעבידו ולהתעלל בו, אך אינו יכול לרוקן את לבו ואת מוחו מהתכנים שקיבל במעמד הר סיני.

האויב יכול להכות, להשפיל, לענות, ואף להרוג ולשרוף את הגוף, אך לעולם לא יוכל להגיע אל ה'אני' היהודי הפנימי. אותו 'אני' שקיבל כל אחד מישראל במעמד הר סיני.

בפרוס חג הפסח, חג החרות, כדאי לכל הרוצה להיות בן חורין לעצור רגע ולחשוב על החופש האמיתי ועל הדרך המובילה אליו.