חג הפסח הוא החג שאנו חוגגים בחודש ניסן, חודש הגאולה ממצרים. חודש זה הוא סמל ליציאה מאפלה לאורה, מעבדות לחירות.

עם ישראל עבדו בפרך במצרים; המצרים רדו בהם והכבידו עליהם את עולם. כשהגיעו למעמקי הגלות, למצב של ייאוש ושפל – צמחה ישועתם; הקדוש ברוך הוא גאל אותם ברחמיו והוציא אותם ממצרים. לזכר אותה גאולה, שהייתה בחודש ניסן, אנו חוגגים בכל שנה ושנה בחודש ניסן את הניסים שעשה ה' לעמו.

חג הפסח נחגג במשך שבעה ימים – החל מחמישה עשר (ט"ו) בניסן ועד עשרים ואחד (כ"א) בו. היום הראשון והיום האחרון נקראים "יום טוב", והימים שביניהם נקראים "חול המועד".

בלילה הראשון של פסח (אור לט"ו) חוגגים את "ליל הסדר". בלילה זה מזכירים את כל ניסי יציאת מצרים, עושים פעולות ואוכלים מאכלים לזכרם.

היום האחרון נקרא "שביעי של פסח", ובו אנו חוגגים את קריעת ים סוף. כשיצאו ישראל ממצרים רדפו אחריהם המצרים ולא היה להם לאן לברוח. הקדוש ברוך הוא עשה להם נס וקרע להם את הים. קריעת הים הייתה בכ"א בניסן ולזכרה אנו חוגגים ביום זה.  

בימים שבין שני חגים אלה, ימי חול המועד, אנו ממשיכים לעלות על נס את הניסים שהתרחשו אז. ימים אלו אומנם ימי חול, אך נוהגים בהם מנהגי חג ושמחה. 

ארבעה שמות לחג הפסח: חג האביב, חג החירות, חג המצות, חג הפסח.

חג האביב – כי בחג זה מבשילה התבואה. זוהי עונת הלבלוב והפריחה, ובה האילנות והצמחים פורחים ומתחדשים. בחודש ניסן מתחיל קציר השעורים ובו הביאו את השעורים הראשונות לבית המקדש כ"מנחת העומר".

כיוון שבתקופה זו האילנות צומחים ומלבלבים, תיקנו חכמים לומר בחודש זה ברכה מיוחדת, "ברכת האילנות". ברכה זו נאמרת פעם בשנה, בחודש ניסן, כשרואים אילנות פרי בלבלובם. בברכת האילנות אנו מברכים בה את הבורא ומודים לו על שנתן לנו עולם שבו שפע של ברכה וטובה: "ברוך אתה ה'... שלא חיסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם". 

זאת ועוד, אנו מציינים חג זה כ'חג האביב', כהודיה לבורא על שבחר להוציא את ישראל ממצרים בעונה נאה זו. כשישראל יצאו ממצרים נכונה להם הליכה במדבר עד לארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא ברחמיו הוציאם באביב, במזג אוויר נאה; כשלא קר וגשום מחד גיסא וכשהשמש לא קופחת מאידך גיסא.

חג החירות – זמן חירותנו, שבו יצאו אבותינו ממצרים; מעבדות לחירות ושעבוד לגאולה.

חג המצות – הבורא בתורתו קורא לחג זה 'חג המצות', כדי לציין את שבחם של בני ישראל. כשהורה להם הקב"ה לעזוב הכול ולצאת לדרך, הם בטחו בו באמונה שלמה ויצאו מיד, כמעט בלי צידה לדרך, כך שאפילו בצקם לא הספיק להחמיץ.  מבצק זה נוצרו "מצות", ואותם הם אכלו במקום לחם. הם האמינו בישועת ה', וה' מצידו אינו שוכח זאת, כפי שאמר לירמיהו הנביא (ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

חג הפסח – אנו מצידנו קוראים לחג זה 'חג הפסח', כדי להדגיש את חסדו של הבורא עימנו, שפסח ודילג על בתי אבותינו במצרים בשעת מכת בכורות. זהו בעצם ביטוי מוחשי לדברי שלמה המלך בשיר השירים (ו, ג): "אני לדודי ודודי לי".

חג הפסח – על שמו של הקורבן שהקריבה כל משפחה בישראל בי"ד בניסן ואכלה את בשרו בליל הסדר. קורבן זה נועד להזכיר לנו כי בעת מכת בכורות לא היה בית במצרים אשר לא היה בו בכור מת, ואילו על בתי ישראל פסח הקב"ה – דילג על ביתם מלהזיקם. באותה שעה חגגו ישראל את הנס הגדול שעשה להם ה', שגאל אותם מיד המצרים ושהצילם מכל עשרת המכות.