בעיצומו של הסימפוזיון המרגש שנערך בסיום סמינר "ערכים", שאל הרב שלום סרברניק  את ציבור השומעים: "מי מבין המשתתפים הגיע לכאן בעקבות ילדיו? " אצבעות רבות הונפו. "ומי הגיע בעקבות הוריו שחזרו בתשובה?"- גם כאן  אצבעות רבות הונפו בהתרגשות. המרצה ניגב דמעה והסביר לכולם: "אנו זוכים לראות עין בעין את התגשמות חזון הנביא מלאכי "והשיב לב אבות על בנים,ולב בנים על אבותם!..."

בצד האולם ישבו זוג בגיל העמידה, כשלצדם בנם- בחור ישיבה. ניכר היה שהדברים עוררו אצלם פרץ גדול של התפעמות. הם שיתפו אותי בסיפורם המיוחד: לפני יותר משני עשורים נולד בנם היחיד. מסיבות כואבות מאד, לא הייתה להם אפשרות לגדל אותו, הוא ננטש על ידם בבית החולים ונשלח בצערם העצום לאימוץ.

יוסי, הבן היחיד, גדל היטב במשפחתו המאמצת שעטפה אותו בחום ואהבה. הזוג המאמץ שגר באזור השרון, המתינו שנים רבות לילד, ומשלא זכו, פתחו בהליך אימוץ, הם קבלו את יוסי בשמחה עצומה, כשהוא עולל קט. רצונם לזכות בפרי בטן משלהם לא פסק אלא התגבר עוד יותר בעקבות אהבתם לבנם המאומץ. הם באו להיוועץ עם רב השכונה בעניינם. ובעקבות כך התפתח קשר הדוק עם הרב שהובילם להכרת היהדות. במהלך השנים הם השתתפו בסמינר "ערכים", ובעקבותיו הם התחילו בהליך: 'חזרה בתשובה', וכשבנם יוסי הוא הדוחף העיקרי להשלמת המהלך...  בהמשך הדרך הפך יוסי לבן עליה השוקד על תלמודו בישיבה גבוהה.

בהיותו כבן שמונה עשרה גילו לו הוריו המאמצים את היותו מאומץ.  יוסי הנסער ביקש לפתוח את תיק האימוץ, ונימוקו עמו: חפץ הוא לזכות לראשונה בחייו בזכות הגדולה של קיום מצוות "כיבוד הורים" המקורית... הוא גילה שהוריו מתגוררים בקיבוץ בצפון הארץ ,והם אנשים אינטליגנטים. הפסיכולוגית הכינה אותו למפגש , היא בררה עמו אם יש בליבו רגשות זעם על נטישת הוריו, היא בקשה לבהיר לו שלא יכעס וידון אותם לִזכות שכן הם לא היו אשמים במצבם דאז, אך יוסי כלל לא כעס, הוא רק חפץ בכל מאודו להכיר כבר את  הוריו הביולוגים  כדי לזכות במצווה זו.

המפגש המרטיט לווה בדמעות לא מעטות, כשלאורך כל הדרך יוסי, בנם היחיד, מפעים אותם בהתנהגותו האצילית. הם המשיכו להיפגש שוב ושוב, בשיחותיהם הארוכות והעמוקות הם למדו רבות מבנם שחזר בתשובה וחזר אליהם בדרך כה ניסית. חשקה נפשם להכיר את עולם היהדות.  כאן , בסמינר חנוכה  תשע"ז,  התגשמה, בצורה פלאית, נבואתו של הנביא  מלאכי במלואה: בנם שב אליהם ואף השיבם אל אביהם שבשמים.

הפטרת "שבת הגדול" מסתיימת בדברי הנביא מלאכי: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (ג' כ"ב)   ספר מלאכי הוא  האחרון מבין ספרי "תרי עשר", והוא האחרון שבספרי הנבואה. הבטחה זו של הנביא מלאכי היא דבר הנבואה האחרון לפני שעת סיומה של הנבואה. לפני שדבר השם בנבואה עומד לחדול מן העולם לתקופה ארוכה, יש צורך בהבטחה אלוקית: "והשיב לב אבות " וכו'. כפי שמפרש המלבי"ם את הקשר בין הפסוק: "זכרו תורת משה", לבין הפסוקים שלאחריו: "באשר בדבריו אלה חתם הנביא, והיא הנבואה האחרונה, שאחריו לא ינבא עוד נביא וחוזה עד עת קץ, הודיע להם שמעתה לא יקוו עוד להשיג דבר השם בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה, והיא תוֹרֵם את אשר יעשו "הנה אנכי" - עד לפני בוא יום השם הגדול, שאז תשוב לכם הנבואה שנית, על ידי גדול הנביאים, שהוא אליהו הנביא שיתגלה אז.

כך מסתיימת הנבואה, שהחלה בראשית דבר הקב"ה בעולמו ומסתיימת בדברים אלו. נבואה זו תולה את הצלחת ההיסטוריה בהופעתו המחודשת של אליהו הנביא. אליהו הנביא מופיע בתור מי שעניינו לעשות שלום בין האבות לבנים ובינם לאביהם שבשמים.

יש להתבונן בקשר שבדברי נבואה זו לשבת הגדול הפותחת את אירועי " חג הפסח" . המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל מקשה:הנה, בהפטרה בשבת שלפני ראש השנה נאמר: "שוש אשיש בהשם תגל נפשי באלוקי... כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיהו ס"א) ואילו בהפטרת שבת הגדול נאמר: "וקרבתי אליכם 'למשפט' והייתי עד ממהר... הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא". "נגיע בעצמנו: האם לא מתאימה הפטרת "שוש אשיש בהם" לשבת הגדול, זמן התחברות כלל ישראל עם הקב"ה וגאולתו ממצרים, יותר מאשר לשבת לפני יום הדין הגדול והנורא –"ראש השנה"?!"

מיישב הגר"ש: "קדמונינו סדרו את ההפטרות כפי שסדרו, וברור שיש לראות רמז לחג הקדוש המשמש ובא  ב"בוא יום השם הגדול והנורא". 

למדונו רבותינו שהחגים הם בבחינת: "אור חוזר", כלומר, אותו אור שהיה אז בעת התרחשות האירועים חוזר שוב ושוב עם בוא החג, אותה השפעה רוחנית שהאירה בזמן גאולת מצרים היא המאירה בכול שנה באותו הזמן. כפי הנאמר בחז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" (ר"ה י"א)

הנה בעל ההגדה ניסח את סיפור הגאולה: "ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול" ומפרט: "במורא גדול- זו גילוי שכינה". מהו אותו גילוי שכינה? מבאר המשגיח (מעובד ע"י הכותב)  " כאן העמיד אותנו בעל ההגדה על העומק של יציאת מצרים: "ובמורא גדול – זו גלוי שכינה" – זה נאמר  על הרגע של חצות לילה שבו היה גילוי זה, והיו בו שני 'מוראים' א. מיתת הבכורים. ב. דילוג על בכורי ישראל. וכפי הנאמר בחז"ל מיתת בכורי מצרים  הייתה מיתה פלאית, ירדה משמים הארה גדולה עד מאד,  הארה שמחד  רוממה את בכורי ישראל ומאידך בכורי מצרים לא יכלו להכיל הארה זו, וגילוי זה, ומתו. ומבאר הרב מדוע דווקא הבכורים?

התשובה היא מפני שהם ראשית הבית ויש להם יותר קירבה לרוחניות, לכן הם הרגישו יותר בהתגלות זו. ומאידך בכורי ישראל  זכו  דווקא באותה מכה לרוממות ולהתעלות וממנו קבלו כוחות מיוחדים להכיל אור גדול זה. כאן מסמן הגר"ש את הרגע המכריע : "זה היה רגע הגאולה!" - כל המכות למצרים והניסים לישראל היו הכנה לרגע גדול זה!, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה – בגבורה מפורסמת" גיבורים נהיו, גבוהים נהיו, מפורסמים נהיו, ברגע אחד נהפכו מעבדים קטני מוח לעם גדול! נתגלה שיעור קומתו של כלל ישראל באותו רגע.

שיעור קומה זה הוא שהרים את כלל ישראל למדרגה שרגילים לקרוא: "למעלה מן הטבע" זוהי המדרגה  אשר נאמר עליה: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב' ב') הלכו אחרי הקב"ה בלי לשאול מה יאכלו, ומה ישתו שם. כי במצב של למעלה מן הטבע לא שואלים שאלות!!

"כל העילויים שהשיג הכלל לא התאפשרו אלא על ידי התגלות זו של שיעור קומתם בחצות לילה של יציאת מצרים. לכן כל החגים שלנו הם: "זכר ליציאת מצרים" רק בשיעור קומתו המושלם יכול היה עם ישראל לגשת לקבלת התורה בהר סיני! לכן "חג השבועות" הוא: "זכר ליציאת מצרים". רק עם שיעור קומה שזכו לו ישראל ביציאת מצרים, מסוגלים הם להתרומם לקדושת היום של "ראש השנה" שהוא נורא ואיום- לכן גם יום הזיכרון הוא: "זכר ליציאת מצרים".  ואפילו  קדושת "יום הכיפורים" שבו מתרומם כלל ישראל בתשובתו לזכות לפתיחת דלתות "עולם החירות" אשר משם הוא זוכה לסליחה ,מחילה, וכפרה- היא חזרה לאותו שיעור קומה שזכו לו בחצות ליל פסח, ולכן גם הוא: "זכר ליציאת מצרים". הרי שיציאת מצרים היא השורש לתורה, למלכויות, לתשובה וכפרה, וכולן מזכירות ומחיות תמיד מחדש את התגלות גדלותו של הכלל ישראל באותו הלילה." 

ר"ע פיג'ו  זי"ע בספרו "בינה לעיתים" מבאר את שם "שבת הגדול " ואת ההקשר שבין ההפטרה לשבת, שבת זו אכן גדולה מיתר השבתות בשל הנס שאירע בה, אך מוסיף שהשם "שבת הגדול" ניתן לה גם על שם המהפך הרוחני העתידי: "והיום המקווה לפדיון נפשנו בגלותנו זה יוכיח שנאמר עליו: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום השם הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" כלומר, בהשבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הוא תנאי מוקדם לגאולה כוללת, שישראל והאומות יכירו באלוקי ישראל. רעיון זה  נשען מריבוי האזכורים בתורה בדבר החובה לספר לבנים את ניסי יציאת מצרים בכל דרך אפשרית. כפי שפירשו חז"ל: " כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כרמז לארבעה טיפוסים של בנים, הרשע כחכם, התם כשאינו יודע לשאול, כל אחד מהם יש לחנך על-פי דרכו, כדי ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

יהי רצון שנזכה ויקוים בנו דברי הנביא: "כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאֶנּוּ נפלאות" (מיכה ז' ט"ו) מבאר המלבי"ם: "כימי צאתך מארץ מצרים" - שהיו גם כן מעונים ולחוצים, והצאתים בכח גדול ובאותות ובמופתים כן "אראנו נפלאות" לעתיד לבוא".

חג פסח כשר ושמח.