בשבעה עשר בתמוז ה-תשל"ז  (1יולי 1977) פגעו ארבעה ברקים בו זמנית במקורות החשמל של העיר ניו יורק. בעקבותיהם קרסה מערכת החשמל של העיר. ניו יורק, שהפכה לסמל למרוץ החיים האינסופי, עצרה מלכת.

הפסקת החשמל שיתקה את המטרופולין הגדול בעולם. הרמזורים לא פעלו ואירעו תאונות רבות. הרכבת התחתית, האחראית להובלת מיליוני בני אדם ביום, שבקה חיים וקווי הטלפון קרסו באחת.

כחצי מיליון בני אדם הגיחו ברגל ממנהרות הרכבת התחתית שעצרה לפתע, באמצע הנסיעה. מרכזיות הטלפונים קרסו, מעליות "נתקעו", תחנות הדלק שבתו, מערך הרכבות נדם ושדות התעופה הגאים של ארה"ב דממו. העולם עצר מלכת ברגע אחד ללא התרעה מוקדמת. ברגע אחד הפכו אזרחי אמריקה לאנשים רגילים ונאלצו להתמודד כאחרון היצורים עם החום הלחות 'תוצרת הטבע'.

במהלך 25 השעות שעברו עד לחידוש הזרם, התחוללו מעשי הרס וביזה רבים. כ-1000 שריפות פרצו וכ-1500 חנויות נבזזו. למחרת נערך מבצע המעצרים הגדול ביותר בתולדות ארה"ב, ובו נעצרו למעלה מ-3500 אזרחים. הנזק הישיר מהפסקת החשמל נאמד בכ-330 מיליון דולר במושגים של אז.

תביעות הנזקים שהוגשו לחברות הביטוח הגיעו מאחרון הסנדלרים שבעיר ועד למשבצי היהלומים. מפשוטי העם ועד לעשירי העיר. החשמל כבה לכולם באותו הזמן. אך עוצמת הנזק שונה היא לחלוטין  בין  האיש הפשוט לאיש העסקים. שווי שעה מוארת לאיש עסקים יכולה להיות שוות ערך לשנת עבודה של השכיר הפשוט.

7:58 כ"ד כסלו תשע"ח שקעה השמש בבוקרו של יום. עלתה בסערה השמימה נשמת אבינו, אדונינו,  מורינו, רבינו, רועינו, רבן של ישראל, הקדוש והטהור, המנורה הטהורה, רשכבה"ג מרן ראש הישיבה  הגראי"ל שטיינמן זי"ע. ברגעים אלו כשהכאב כה גדול, החלל כה ענק והשבר עצום ואדיר, אזלו המילים היכולות לתאר את עוצמת המכה. אינו דומה כאבם של אלפי תלמידיו הצעירים לכאב תלמידיו הישישים.  בין אלו שזכו להיות משומעי לקחו הקבועים לאלו שהגיעו מידי פעם, בין אלו שזכו ללמוד בישיבותיו , לבין ממלכת התורה שהייתה תחת הנהגתו, בין תנועת התשובה שהייתה תחת חסותו, לבין עולם החינוך.  בין הנהגת היחיד להנהגת הציבור. בין תלמיד חכם לבין היהודי הפשוט. הצד השווה שבכולם שעם הסתלקותו כולנו שרויים בחשיכה עמוקה! עולם אחר,

עולם בלי רבי אהרן לייב !!!

היטיב  לתאר זאת יבלחט"א הגאון רבי ישראל  גנס שליט"א  לאור דברי דוד המלך ע"ה: " וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. (שמואל ב' ג' ל"ח)  יש להתבונן מדוע דוד המלך התבטא בלשון עתידית: " הלא תדעו" ולא בלשון הווה? התשובה היא שבפטירת רבן של ישראל ככל שעובר הזמן קולטים את גודל השבר בעוצמת החסר!  רואים זאת רק בעתיד, לכן התבטא דוד המלך בלשון: "הלא תדעו".   

בפתח הרצאתי אמש בחוג בית  ליהודים לאקדמאים של "ערכים"  בירושלים, קדמו אותי המשתתפים בדברי נחמה והשתתפות בצערנו הנורא עם הסתלקות רבן של ישראל  רשכבה"ג מרן ראש הישיבה זי"ע. הם שמעו ממני עליו  בעבר רבות. סיפרתי  להם, על תורתו, על קדושתו, על טהרתו ועל חכמתו ואצילותו. אחד המשתתפים ספק שאל ספק ניחם: "סוף סוף הוא זכה לאריכות ימים נדירה, הרי מעט מאד אנשים במאות שנים האחרונות  הספיקו בחייהם כפי שהוא הספיק, הוא החזיר את נשמתו  ליוצרה כפי שקבלה טהורה וקדושה".

עניתי לאיש את ששמעתי מיבלט"א ידידי  מגיד מישרים הרב שלמה לווינשטיין שליט"א שאמר לבני משפחת מרן שהוא מכוון עליו בבקשה ובתחינה בתפילת שמונה עשרה בברכת 'על הצדיקים' חמש פעמים: א. על הצדיקים. ב. ועל החסידים. ג. ועל זקני עמך בית ישראל. ד. ועל פליטת סופריהם. וכשנשאל ומהי הבקשה החמישית, ענה: "ועלינו"... עלינו אנו בוכים, אנחנו התייתמנו! נשארנו יתומים, חשים אנו כעת כאונייה ללא קברניט, כתחושת נוסעי מטוס המתבשרים בעיצומה של הטיסה שנדם לב הטייס... כפי שיבדל לחיים טובים מרן ראש הישיבה רבי גרשון אדלשטיין שליט"א שתיאר בהספדו בלוויה שרבינו הגדול היה בשבילנו כ'שמש' מאירה, שמש מאירה בחשכת הגלות. וכשהשמש שוקעת בבקרו של יום אזי כולנו בחשיכה.  

אותיות המילה: "הספד" הן אותיות המילה: "הפסד". הפסדנו דמות טהורה וזכה השייכת לדורות קדמוניים.  מליוני המילים שיאמרו ויכתבו על מרן ראש הישיבה זי"ע לא נועדו להאדירו הוא וודאי לא זקוק להן, כפי הנכתב בצוואתו המרטיטה והנדירה. אישיות כה נדירה הכוללת בתוכה כל כך הרבה מאפיינים נראה שאין יכולת אנושית לתארה. לעולם לא נדע באמת מה הפסדנו. אך תורתו נגישה לכול יהודי ומתוכה נוכל לגעת בשולי גלימתו וללכת בדרכו. 

נאמר בירושלמי שקלים: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות(מצבות)  לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם."(ב' ה')  וכך פסק הרמב"ם : "ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן - דבריהם הם זיכרונם."(ה' אבלות ד' ד')

דברים אלו משתלבים עם בקשתו של רבינו זי"ע לא להתעסק עם הטפל בבניית מצבה גדולה ומפוארת, או אוהל מרשים. אלא לעסוק בעיקר, לשים את הדגש על לימוד התורה  שהיא היא הייתה משוש חייו, הוא במאה שנות חייו נשם תורה, חשב תורה, הרגיש תורה, לימד תורה, כתב תורה, הרבה תורה, ומסר נפשו עליה.

נציין נקודה נפלאה שלמדנו רבינו הקדוש בספרו: "ימלא פי תהלתך" במאמרו על חג חנוכה. ידועים דברי הרמב"ן על פרשת: "בהעלתך" - "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", (רש"י ממדרש אגדה)

כתב ע"כ הרמב"ן: "ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש השם עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוקינו? ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים!?

ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שניחמו בה חובה ונצטווה עליה"!?ומיישב שם: "אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהייתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר:

"ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח".

יש להתבונן בפשר הדברים במה נוחם אהרון בהדלקת נרות חנוכה ובניסי המלחמה שתהיה בעתיד? ובכלל יש להתבונן בעיקר טענתו וכי חסרו לאהרון עבודות במשכן השם?!

מבאר זאת רבינו  הגדול: (מעובד קלות ע"י הכותב)  "הנה ידוע כי יסוד לבניין צריך להיות חזק יותר מאשר קלח אחר בתוך הבניין, כי כל הבניין עומד על היסוד, והנה הדבר שהוא בהתחלה הוא הקובע את חוזק הדבר לעולם, ולכן "חנוכת המזבח" הייתה פעם אחת! וזה היה צריך להיות כוחו חזק כל ימי קיומו של המשכן והמזבח, מה שאין כן שאר הדברים אשר פעולתם ניכרת לשעתם אין בזה כל כך יסוד על אחרי הזמן, אלא כל קרבן והקטרת קטורת ניכרת לשעתם.

כן ידוע שעיקר חוזק בריאות האדם תלוי בהיותו קטן שצריך להאכילו ולהשקותו, ומה שיותר מחזקים את גופו יש לקוות כי גופו יהיה בריא. מה שאין כן אדם מבוגר אין כ"כ נורא אם עובר זמן קצר שסובל ולא אוכל כל צרכו.

כך ברוחניות עיקר היסוד בנערותו, כפי הנאמר: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.(משלי כ"ב ו')

אהרן ושבטו שלא השתתפו בחנוכת המזבח חלשה דעתם, כי זהו בחינת מצוה 'קיימת לדורות' שלא השתתף בה, ולזה אמר לו הקב"ה חייך שאתה מטיב ומדליק את הנרות.

הנה עניין הדלקת הנרות אם כי מדליק רק ברגע אחד, אבל ניכרת תועלתה כל זמן היותה דולקת, ורואים בזה המשך מעשהו של המדליק בלי הפסק. אנו אומרים בתפילת יוצר אור: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו".

שואל רבינו: "למה  הביאו מפסוק זה דווקא הרי כל הבריאה הוא מקיים כל רגע!? ואם כי יש לתרץ כיוון שזה נסדר בברכת המאורות, אך זה גופא קשה מדוע ציינו דווקא שבח זה ?

מיישב שם: "עניין המאורות הוא ענין הנרגש שמחדש פעולתו בכול יום ובכול עת, שונה מכך קיום הארץ שם זו בחינת: "שב ואל תעשה" לעינינו, (כלומר במבט החיצוני לעיני בשר ודם נראה העולם כעומד וקיים ללא תנועה והתחדשות) אך המאורות צריך כל רגע להאיר ולחדש פעולתה. ומשום כן קבעו שבח זה דווקא בברכת המאורות, שבזה ניכר שהקב"ה מחדש חסדו בכל זמן ורגע.".

ובכך  התנחם בהדלקת הנרות, שיש בזה חידוש כל הזמן, ובכך נעלה היא הדלקת הנרות מחנוכת הנשיאים, שם הוא אמנם יסוד המזיק את כל השאר אך מצוותו קוימה, אך בהדלקת הנרות הוא ממשיך לפעול ולהאיר וזו מצווה הנמשכת בכול זמן ובכול רגע ומוסיף פעולתו.

ומסיים את דבריו: "חז"ל למדונו שההבדל שבין לימוד תורה לקיום מצוות, שמצוות מגינות רק בשעה שעושיהם (זמן המיועד לקיום המצווה)  אך לתורה אין לה זמן והיא ממשיכה אורה תמיד, אור המתחדש בכול רגע. וע"כ עלינו לשבח לבוראנו ולשמוח על שאנו למרות חשכת הגלות בלא בית מקדש, יכולים לזכות באור התורה ובה להאיר נפשנו לנצח, וככל שנדבק בה באהבתנו כך נאיר יותר ויותר."

"תרתו מגן לנו והיא מאירת ענינו ימליץ טוב בעדנו"

מוקדש לע"נ הטהורה. ת.נ.צ.ב.ה.