קרבן פסח הוקרב לראשונה עוד לפני צאת בני ישראל ממצרים, ועל שם קרבן זה נקבע גם שמו של כל החג "חג הפסח". מקורו של שם זה נתבאר בתורה (שמות יב, יא): "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שדילג הקב"ה על בתי בני ישראל והיכה את מצרים בבכוריהם.

בני ישראל היו חייבים להוציא מליבם את אותות שעבוד מצרים ואת הרגלי החשיבה שהורגלו בהם בהיותם עבדים נרצעים.

רגע לפני שהוכתה מצרים במכת בכורות, הצטוו בני ישראל: "בעשור לחודש... ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר לחודש הזה ושחטו אותו כל עדת ישראל... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (שמות י"ב, א'-ז').

המצרים עבדו לשה וראו בו את אלילם. שיא כוחו של אליל זה היה בחודש ניסן שמזלו הוא מזל טלה. כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשרה בחודש, ועצמתו פגה לאטה מן היום העשרים ואילך. ביום החמישה עשר המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו ביקום ובאדם.

דוקא בערבו של יום זה מצווה היהודי לשחוט כבש תמים זכר להוכיח את אפסיות כוחו, להפגין בשחיטתו, באכילתו ובמריחת המשקופים בדמו את ההתגברות על האמונה האלילית. עם ישראל שחט את השה לא בחשכת הליל הרחק מעין המצרים, אלא ברוב עם ובפומביות.

בזמן בית המקדש היו כל ישראל באים לירושלים, ובידי כל משפחה היה כבש מיוחד לקרבן פסח. ראשי המשפחות היו באים לעזרה עם פסחיהם, וכאשר נפתחו שערי העזרה, נכנסו אליה עד שהיתה מתמלאת. לאחר שהתמלאה העזרה, נעלו את שעריה, ומיד לאחר נעילת השערים התחילו לשחוט את הפסחים.

ממקום השחיטה עד מקום המזבח עמדו שתי שורות של כהנים. הכהנים שעמדו בשורה האחת, החזיקו בידם מזרקי כסף כדי לקבל בהם את דם הפסחים. והכהנים שעמדו בשורה השניה, החזיקו בידם מזרקי זהב. השוחט שחט את הפסח, והכהן שעמד ראשון בשורה, קיבל את דם הקרבן במזרק. כהן זה העביר את הכלי לחברו שעמד אחריו וזה לחברו שאחריו, וכך הלאה, עד שהגיע הכלי לידי הכהן שעמד ליד המזבח, והוא זרק את הדם שבכלי, זריקה אחת כנגד יסוד המזבח, והחזיר את הכלי הריק, ומיד קיבל מזרק אחר עם דם הקרבן, שנשחט אחר הקרבן הקודם.

העברת הדם היתה אחת העבודות היפות בבית המקדש, במשך כל זמן השחיטה היו כלי הכסף וכלי הזהב עוברים בזריזות רבה מיד ליד, ומרוב הזריזות לא ניכרו הכלים אלא השורות נראו כשני פסים מרצדים של זהב וכסף.

בזמן שחיטת הפסחים היו הלויים קוראים את ההלל, ועל כל קריאה היו תוקעים בחצוצרות שלוש תקיעות: תקיעה, תרועה ותקיעה.

אחר כך תולין את הפסח ומפשיטין את כולו, והכהן קורעו ומנקה את קרביו עד שמסיר מהם את הצואה. מוציא את האימורים ונותנם בכלי ומולחם ומקטירם על המזבח.

את בשר קרבן הפסח היו אוכלים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות יב, ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". את הבשר אכלו על השובע צלי אש כנאמר (שם ט): "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל".

כיצד היו צולים אותו? תוחב שיפוד עץ בתוך פיו עד בית נקובתו ותולהו לתוך תנור, והאש למטה. ואוכלים אותו דווקא צלי כי כך היה דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר. אכילת הצלי מורה גם על החיפזון שבו יצאו ממצרים, ולא יכלו לשהות לבשלו.

ובזמן אכילת הפסח היו אומרים הלל שנאמר (ישעיהו ל, כט): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג".

הגמרא (פסחים סד, ב) מספרת, כי אגריפס המלך ביקש לדעת כמה אנשים פקדו את ירושלים בי"ד בניסן. לשם כך הוא ביקש מהכהן הגדול להניח כליה מכל קרבן פסח ששחטו. לאחר הספירה, נמצא שהיו שם מיליון ומאתים אלף כליות! בכל קרבן פסח נמנו לכל הפחות עשרה אנשים, נמצא שבאותה השנה אכלו מקרבנות הפסח שנים עשר מיליון איש!