מלבד איסור אכילת חמץ בחג הפסח, קיים איסור נוסף החל בכל ימות השנה, והוא האיסור להקריב על גבי המזבח מנחה העשויה מחמץ. איסור זה מופיע בתחילת ספר ויקרא (ב', י"א) יחד עם תיאור סוגי המנחות השונים: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". שונים הם שתי הלחם המובאים בחג השבועות שעליהם להעשות בדוקא מחמץ, זאת, כאמור, בניגוד למנחות המובאות לאורך כל ימות השנה. וכך נאמר בתורה (ויקרא כ"ג, י"ז): "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה'". סיבת הדבר תבואר בהמשך.

הסברים שונים ניתנו להבדלים בין חמץ ומצה, מה הם מסמלים ולאלו תכנים הם מחנכים. נביא דוגמאות מהמכלול הגדול: המצה מוגדרת כ"לחם האמונה" בהיותה אות לגאולת עם ישראל ממצרים ע"י ה', גאולה שנעשתה בחיפזון וללא התערבות אדם, עד שהבצק לא הספיק להחמיץ. החמץ השוהה והתופח, מזכיר לעומת זאת את חיי החולין ואת מידות הנפש שיש להתרחק מהן, כמו עצלות וחומריות.

זאת ועוד, המצה מזכירה את החיים הפשוטים נטולי הגאוה והיוהרה, היא מורכבת מקמח ומים ותו לא, בעוד החמץ מזכיר את הגאוה וההתנשאות, את ההתנפחות וההשתלטות.

המצה מזכירה גם את מידת הזריזות, שהרי יש להזדרז מאד בלישתה ובאפייתה כדי שלא תחמיץ, בעוד החמץ מזכיר את האיטיות, ההשתהות והעמידה במקום אחד. כדי להשיג את התסיסה הגורמת לחימוץ, יש צורך בהמתנה עד שתהליך זה מתרחש. הזריזות היא הגישה הראויה לכל המצוות.

בחג השבועות הקריבו לחם חמץ במקדש. הקרבתו של לחם חמץ מורה כי עדיין נותרו בחמץ גם צדדים חיוביים שבעטיים ראוי הוא לעלות כמנחה לה'.

הלחם הרגיל שהאדם אוכל ושבע ממנו הוא לחם חמץ. הוא משביע רק לאחר התפיחה וההחמצה.. לעומתו, המצה קשה יותר לעיכול. המצה שימשה במצרים כמאכל העבדים כי בגלל הקושי לעכל אותה, לא אכלו ממנה הרבה, והמצרים הרוויחו את הקמח שנחסך. המצה נקראת "לחם עוני" (דברים ט"ז, ג'), כי היא אמנם מאכלם של עניים ומדוכאים.

הלחם המגיע לגמר יצירתו להשביע נפש רעבה, הוא לחם החמץ. המצה היא לחם שנולד לפני זמנו, ולא הגיע עדיין לשלמותו הסופית. המצה נעצרה באמצע לישתה כדי שימהרו לאפותה. חסרה היא את תכונות הלחם, את הרכות ואת הזמינות לאכילה, ובעיקר את היכולת להשביע כראוי.

כאשר עם ישראל היה משועבד לעבודת פרך במצרים, הוא היה בשפל המדרגה גם מבחינה רוחנית ועבד עבודה זרה. מצרים על כשפיה וחטאיה כבשה אותו ואת תכניו הרוחניים. אמנם בני ישראל הצליחו להתעלות תוך ארבעים ותשעה יום משפלות זו ולהתייצב לפני הר סיני כשהם שלמים באמונתם, אך בהיותם מצרים עצמה, טרם נרפאה המכה הרוחנית האנושה. במצרים טרם הוכשר העם למעדני העולם, ולכן התאימה המצה מאד למצבם. תאם להם אותו לחם עוני שביטא גם את עניותם הרוחנית.

ביציאת מצרים שינו בני ישראל את דמותם הרוחנית. הם חיים מעתה חיים מלאים ופניהם אל העתיד. היתה זו בשורה לכל העולם שיש מקום למושג 'אדם', שהוא חי ופועל, משוחרר משעבוד מעול זרים ומכוון את דרכו בהתאם לרצונו. יציאת מצרים היוותה בשורה לרוחו של האדם, רוח שאינה משועבדת לעולם לאדונים אחרים. האדם שב להיות אדם.

השיא שאליו הגיע עם ישראל היה במעמד הר סיני, היה כאשר הם ניצבו בתחתית ההר "כאיש אחד בלב אחד". יחד עם האיחוד המושלם והלב האחד היה מקום לכל יחיד להתבטא. קבלת התורה היתה תלויה בכל יחיד מהעם, ומכאן חשיבותו וערכו של כל פרט מהעם הגדול.

הקריאה הגדולה "נעשה ונשמע" פרצה בבת אחת מפיות כולם. כל יחיד ויחיד חש בתוככי לבו שהוא מוכן לקבל את התורה בלב שלם, שהוא מוכן לקיימה עוד טרם שמע מה היא מכילה. היתה זו שעתם הגדולה של היחידים, שכיוונו כולם כאחד לאותו הרז שמלאכי השרת משתמשים בו.

בחג זה מקריבים את הלחם שנעשה מחמץ, כי עתה הגיע העם למעמד שלם, וראוי הוא גם ללחם שלם, לחם שנאמר בו: "חמץ תאפנה ביכורים לה'".

בכל שנה ושנה בחג השבועות עורך כל יהודי מעמד הר סיני פרטי משלו, ומכריז: "נעשה ונשמע". קריאה זו אינה מבטלת את ייחודו של היחיד אלא להיפך, היא מדגישה את יחודו של לומד התורה ביום נתינתה.

החמץ מסמל, כאמור, את יכולתו של כל יחיד שהגיע לשלמות, להמשיך ולהעפיל בדרכי הבורא, כאשר העולם עצמו מסייע לו בדרכו הרוחנית ועוזר לו להתהלך לפני ה' גם כאן בארצות החיים.