סיפור מרטיט קראתי שתורגם באוטנטיות מן השפה האנגלית. הסיפור מתאר את סיפורם המרגש של ילדי ישראל הנצחיים. "קוראים לי ליסה" כותבת בת ישראל בת התשע, "אני גרה בקנרסי – שבברוקלין, ולומדת בבית הספר הממלכתי, בכיתה ה' ואילו אחותי דבי לומדת בכיתה ג' אני משתדלת להיות מרוכזת בלימודים ולהצליח. בכיתה שלי אין הרבה ילדים יהודים, רק אני ועוד מספר ילדים שמתוכם שלושה הם מהגרים מרוסיה.

בכל יום רביעי אחותי דבי ואני וארבעה ילדים נוספים מכיתות שונות, יוצאים מבית הספר לשעה אחת ולומדים. בתכנית הזו, הנקראת 'רליס טיים', למדתי שבעברית קוראים לי לאה.

בניו יורק מי שרוצה יכול לצאת לשעה שבועית אחת כדי לקבל הדרכה דתית. בשעה שתים עשרה רכב מגיע לאסוף אותנו לבית כנסת קרוב, שם מלמד אותנו מורה בשם הרב עזריאל. הוא מספר לנו סיפורים ומלמד אותנו דברים שונים ביהדות.

לפעמים הוא מעודד אותנו לשוחח עם ההורים שלנו על לימודים בבית ספר דתי, אבל ההורים שלי לא מסכימים. הם טוענים שגם הם הלכו לבית ספר ממלכתי ושהלימודים שם טובים גם עבורנו.

באמת הייתה זו אימא שרצתה שנתחיל ללמוד יהדות בימי רביעי. אנחנו שמחים שהיא הציעה את זה. היא יהודייה ורצתה שנלמד יותר על כך שגם אנחנו יהודיות.

כשאנו מגיעות לבית הכנסת, אנחנו רוחצות את הידיים עם מין ספל פלסטיק גדול בעל שתי ידיות. אף פעם לא ראיתי בשום מקום אחר ספל כזה. אנחנו שופכות את המים על כפות ידינו יד אחר יד – ימין-שמאל, ימין-שמאל, שלוש פעמים כך. הרב עזריאל הסביר שנטילת הידיים הזו היא כדי שתהיינה טהורות כשאנו אומרים ברכה לה'.  אח"כ אנו אומרים 'מודה אני' וברכות נוספות וגם 'שמע ישראל'. ואז הרב עזריאל מחלק לנו עוגיות ושתייה ומספר לנו סיפור ומלמד אותנו המון דברים חדשים ומעניינים.

אחרי פורים התחיל הרב עזריאל ללמד אותנו על ההכנות לפסח. למדנו איך אבותינו היו עבדים במצרים, על עשר המכות ושיננו את 'מה נשתנה' בעל פה.

שבוע אחד פיצחנו אגוזים, קילפנו תפוחים ובמערבל הכנו תערובת הדומה לטיט. הרב הסביר לנו היכן להניח את החרוסת על קערת הסדר. אחר כך טעמנו את זה – זה היה ממש טעים.

ולבסוף, בפגישה האחרונה לפני החג עברנו על כל הסדר. הרב עזריאל הביא מצות וחסה ומיץ ענבים ושרנו שירים. כל כך נהנינו! הרב היה מאוד גאה בידיעות שלנו ונתן לכל אחד מאתנו מצה עבודת-יד כדי שנוכל לחגוג. סיפרנו לו שאצלנו בבית לא עושים 'סדר', אבל הוא ענה שאולי אם נבקש את הורינו יפה הם יסכימו לחגוג בשנה זו

הלכנו הביתה וסיפרנו לאימא את דברי הרב עזריאל וביקשנו ממנה לערוך סדר בפסח כפי שלמדנו. אימא די נהנתה מהרעיון, אבל אבא לגמרי לא. אבא אינו יהודי וכשביקשנו ממנו הוא התרגז. כששאלנו אותו למה הוא מתרגז, הוא כעס עוד יותר ואמר שאפילו אם רק נשוחח על כך שוב הוא יעניש אותנו. לאחר מכן הלך לאימא והחל לצעוק משום שהוא חשב שהייתה זו היא שאמרה לנו לבקש 'סדר' ממנו. הוא אמר לה דברים קשים שמאד הפחידו אותנו.

שוחחתי אחותי, החלטנו שאם השם רוצה שנעשה את 'זה' – אז נעשה את זה. אז עיבדנו תכנית. הוצאנו מקופת החסכונות שלנו כסף, ובדרך חזור מבית הספר קנינו שני בקבוקי מיץ ענבים. למחרת קנינו קופסה של מצות וחסה, ואת כל המצרכים החבאנו במרתף ביתנו.

בליל החג, אחרי הסעודה, הלכנו למעלה למיטות לישון, אבל נשארנו ערות ורק עשינו את עצמנו כישנות. שכבנו בשקט בעיניים עצומות, אבל היינו ערות, מאוד ערות...

לאחר זמן רב הלכו גם אבא ואימא לישון. חיכינו עד שהשתרר שקט מוחלט ובערך באחת בלילה יצאנו מהמיטות בדממה, והתחמקנו למרתף. פחדנו מאוד לרדת במדרגות למרתף. הן קצת מרעישות וחששנו שפסיעותינו יעירו את אבא.

במרתף היה מאוד חשוך. היה אפילו נדמה לנו שעכבר חלף תחת רגלינו. ממקום המחבוא הוצאנו את המצרכים שהחבאנו: מצות, מיץ ענבים וחסה. הדלקנו שני נרות ואז... ואז ערכנו את ליל הסדר שלנו. עשינו ה-כ-ל, בדיוק כפי שהרב עזריאל לימד אותנו: אכלנו את המצה ושתינו את המיץ ענבים, אכלנו חסה ואפילו הכנו כריך שבו, בין המצות היו עוד עלי חסה. קראנו את ההגדה של פסח. דבי אחותי שאלה "מה נשתנה", אני עניתי לה.... שרנו את כול שירי ההגדה.  וכשסיימנו, חמקנו בחזרה לקומה שנייה ונרדמנו. אף אחד לא גילה ולא ידע.

אתם יודעים מה עשינו בלילה השני?

ערכנו את כל הסדר שוב! בפעם הזו כבר פחדנו פחות. פתאום שמענו מישהו יורד במדרגות. דבי תפסה בזרועי בחוזקה. כל כך פחדנו, ואז ראינו את קצה נעלי הבית של אימא.

"מה אתן עושות פה?" – היא שאלה.

סיפרנו לה על עריכת הסדר וראינו איך מסתכלת על הכל מסביב.

"אוי, ליסה", היא אמרה ורק עמדה שם מביטה בנו, בנרות הדולקים ובמצות. ואז היא ניגשה אלינו וחיבקה אותי וגם את דבי.

"אימא" – אמרה דבי – "בבקשה אל תגלי. נכון שלא תגלי? אם אבא ישמע הוא נורא יכעס ויכה אותנו".

אימא הביטה בדבי ובי: "אני מבטיחה, אני לא אגלה" – היא אמרה בקול נמוך מאוד.

ואני אמרתי: "אימא, את רוצה קצת מצה? זו מצווה לאכול מצה, הרב עזריאל נתן לנו מצה כזו שהיא עבודת יד".

אימא התרגשה מאד למשמע ההצעה, וכמובן השיבה בחיוב.  אז הראינו לה איך ליטול ידיים בדרך המיוחדת שלמדנו הרב עזריאל, ונתנו לאימא חתיכת מצה ממה שנשאר. ודבי סיפרה לאימא מדוע אוכלים מצות ואיך יצאו אבותינו ממצרים בחיפזון, גם את מעט המיץ שנותר בבקבוק נתנו לאימא.

"אתם כמו האנוסים" – היא אמרה – "אנוסים בתוך ביתי שלי".

"מה זה?" – שאלנו.

היא הסבירה אודות האנוסים ואיך הם הצליחו לשמור על המצוות בספרד, מתחת לאפם של קלגסי האינקוויזיציה.

סידרנו את המקום ועלינו על בהונות אצבעותינו למעלה. אימא יישרה את השמיכות שלנו ונשקה לנו. הרגשתי בדמעה מלוחה, וכך ידעתי שאימא בכתה.

היא לחשה, "תודה לך ליסה, תודה לך דבי. זה היה ה'סדר' היפה ביותר שחגגתי מעודי. אולי היה זה ליל הסדר היפה ביותר בעולם כולו!".

פסח תשע"ח תאריך עגול, הפסח הראשון נחגג לפני- 3330 שנה.  כשרוצים לראות את סוד הנצחיות של העם היהודי, נמצאהו אצל ליל הסדר . מהונג קונג ועד לוס אנג'לס, מהלסינקי ועד מלבורן – בכל פינה בעולם, בט"ו בניסן, מסבות משפחות עם ישראל סביב שולחן ליל הסדר, גם משפחות שאין בביתן לוח שנה יהודי, והן חיות לפי חודש אפריל... ובכל זאת, כולם יושבים בליל הסדר. רוב העם היהודי יושב בלילה הזה וקורא את הגדה בנוסח כזה או בנוסח אחר, והילדים בכל מקום שואלים את שאלת הנצח: "מה נשתנה" .

ראש הממשלה הראשון ב.ג.  היה רחוק מאד משמירת מצוות . אך כשערך פעם ביקור בארה"ב, שאל אותו עיתונאי: מה החזיק אתכם, העם היהודי, במשך אלפיים שנה, מאז תחילת הגלות ועד כה? ענה לו  בשאלה: "ארה"ב של אמריקה קמה לפני מאתיים שנה, בשנת 1776, גנרל ג'ורג' וושינגטון הניס את הבריטים מהמושבה. הם הגיעו לאמריקה על ספינת 'מייפלאואר' הידועה, ספינת מהגרים אנגלית שנשאה את "האבות העולים" מפלימות' אנגליה אל "העולם החדש". צאצאיהם מתגאים עד היום באמרם 'אנחנו צאצאיהם של המייסדים'.

המראיין אישר את הדברים ואמר: "אכן כך, זו גאוותנו. הם הקימו את ארה"ב". ב. ג. המשיך ושאל : "ומה היה התפריט באוניה של המייפלאואר? מה אכלו שם החלוצים?" האם אתם יודעים מה הם לבשו?

המראיין פער פיו בתדהמה נוכח השאלה. "אדוני, האם אתה צוחק עלי?"

"למה אני צוחק?", היתמם ב.ג.

"את מי זה מעניין מה אכלו המהגרים?" לא הבין המראיין האמריקאי. "מאיפה אני יכול לדעת מה הם אכלו  או מה הם לבשו שם באוניה?!  הם המייסדים והם החלוצים, וזה כל הסיפור!"

השיב לו ב. ג: "כעת תבין מה המיוחד בעם שלי! לפני יותר משלושת אלפים שנה יצאו אבותינו ממצרים בחיפזון, והם נטלו עמם מעט בצק משום שהוא לא הספיק להחמיץ, מתניהם היו חגורים, ובצקם על שכמם.  ומאז ועד היום הזה העם היהודי בכל העולם, בארץ ישראל ובגולה, עורך את טכס  "ליל הסדר" בתאריך מסוים. קורא את ההגדה של פסח. אוכל מצות, שותה ארבע כוסות של יין. והם שומרים על התפריט הייחודי הזה למעלה מ- 3000שנה! בכול קצוות תבל  אז אתה שואל אותי מה סוד הנצחיות שלנו?! זו המסורת, המורשת שלנו.

זה אותו איש שידע להשיב ב'וועידת פיל' הידועה, מה זכותנו על ארץ זו, הוא הרים את התנ"ך, והכריז, זה 'הקושאן' שלנו!  מכאיב  שהוא ידע להשתמש במוטיבים היהודיים כשהיה נוח לו. לו  הייתי המראיין, הייתי שואל אותו:

"לאור דבריך המחכימים והמשכנעים, כיצד זה אתה וחבר מרעיך פועלים במו ידיכם לנתק יהודים מכור מחצבתם, ובכך לכבות את הלפיד שבוער כבר יותר מ3000 שנה ?! "     

אך בחמלת השי"ת לא צלחה מזימתם!  כפי שכתב זאת הסופר: י. א. : "עַם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל".  אך עַם ישראל קשור בעבותות אהבה לבוראו ולמורשתו. גם אם ינסו לשכחו דור אחד. יקום דור שני או דור שלישי וישאל: מהיכן אנחנו? ממתי נהינו לעַם? מיהו ומהו יהודי. לבסוף הם יגיעו ליציאת מצרים ועד לדורנו אנו.

נאמר במסכת פסחים בירושלמי: שאותם ארבע כוסות שאנו שותים בליל הסדר הן כנגד ארבע לשנות של גאולה. כל מילה שאמר הקב"ה למשה רבינו. תועדה ומונצחת לדורות: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי." הלשון החמישית: "והבאתי", רומזת לגאולה העתידה, עדיין לא התמלאה הכוס החמישית ולא התממשה, ועל כן איננו שותים אותה, אלא מציבים אותה במרכז השולחן וקוראים לה: "כוסו של אליהו הנביא", מדוע? כי בשבת הגדול אנו קוראים את הפסוק: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", הוא מבשר הגאולה, ורק כשתבוא נוכל לשתות גם הכוס חמישית כנגד "והבאתי אתכם לארץ" וגו'.

אנו מעמידים במרכז השולחן את הכוס חמישית, הכוס של התקווה, והילדים נשארים ערים בזכות "אליהו הנביא", הם יודעים שהוא יבוא. וכהבטחת הקב"ה בהפטרת שבת הגדול:" הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא... והשיב לב אבות על בנים..." ומכל  פינה בעולם אנו רואים את תחילת התממשותה של נבואה זו. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.   

פסח כשר ושמח.