דף שידוכים
  ערכים - יהדות וסמינרים
  סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
תרומות אודותינו צור קשר קורונה שאלות ביהדות סדרות תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
מאמרים בנושא
שבת הגדול
ערכים
חד גדיא
משה שינפלד
שישה עשר מי יודע? - סיפור לפסח
אהרן לוי
המימונה – חג האמונה
ערכים
עשרת המכות – הסמינר הארוך בהיסטוריה
נח גוטמן
מאמרים נוספים
שאלות דומות
מכת ברד
זאב גרינוולד
מכת דם
זאב גרינוולד
מכת ערוב
זאב גרינוולד
להמחיש לילדים את יציאת מצרים
זאב גרינוולד
מכת בכורות
זאב גרינוולד
פסח – עשרת מכות מצרים וניסי קריעת ים סוף פסח – עשרת מכות מצרים וניסי קריעת ים סוף
פסח ערכים
x

אם נרשמת בעבר לחץ כאן להתחברות
אם עדיין לא נרשמת לחץ כאן להרשמה
שמור למועדפים שמור למועדפים
מה קרה בכל מכה מעשרת המכות ? ומהם ניסי יציאת מצרים?

פרעה, שליטה של האימפריה החשובה ביותר בעולם בזמנו, מתווכח ומתמקח עם שני אנשים זקנים, עם משה בן השמונים ועם אהרן בן השמונים ושלוש. מדוע לא נתן פרעה הוראה להורגם או לפחות להכניסם לכלא?

בתורה מתואר כיצד פרעה, שליטה של האימפריה החשובה ביותר בעולם בזמנו, מתווכח ומתמקח עם שני אנשים זקנים, עם משה בן השמונים ועם אהרן בן השמונים ושלוש.

נשאלת השאלה: מדוע לא נתן פרעה הוראה להורגם או לפחות להכניסם לכלא? זאת ועוד, פרעה סובל ונאנק תחת עול המכות, ומגיע לקצה גבול יכולת הסבל במכה התשיעית. באותה שעה הוא פונה למשה ואומר: "אל תוסף ראות פני" (שמות י', כ"ח). אכן, זוהי תגובה טבעית של אדם סובל ומעונה. ומהי תשובתו של משה אליו? "כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך... ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שמות י', כ"ט. י"א, ח'). על מה חרה אפו של משה?

הרקע לשאלות אלו נובע מטעותנו, מהעובדה שאנו מודדים את הדמויות המוזכרות בתורה לפי קנה מידה המוכר לנו מחיינו אנו. הורגלנו להסתכל עליהם כעל 'אנשים אפורים', בדומה לדמויות שאנו פוגשים מידי יום ביומו. למעשה, התורה עוסקת באנשים בעלי שאר רוח. מאחורי הדברים המובאים, מסתתר ויכוח עקרוני ומתנהל מאבק רעיוני בנושא האמונה בבורא עולם.

משה טוען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ולכן על פרעה להכיר בשלושה עקרונות יסוד: א. מציאות ה', ב. השגחת ה' על הבריאה, ג. יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו. לעומתו, פרעה כופר בכל שלושת העקרונות. מטרת המכות אינה אפוא למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים בלבד, אלא מטרתן העיקרית, ללמדו את יסודות האמונה.

הוכחה לכך היא החזרה על המילה: 'תדע' בתורה, במהלך תיאור עשרת המכות. כידוע, המכות מתחלקות לשלוש קבוצות: דצ"ך - דם, צפרדע, כנים. עד"ש - ערוב, דבר, שחין. באח"ב - ברד, ארבה, חושך, בכורות. בראש כל אחת מקבוצות אלו מופיע פסוק המלמד אותנו את תכליתה של הקבוצה. הראשונה - דצ"ך - פותחת במלים: "בזאת תדע כי אני ה'" (שם ז', י"ז). הווי אומר, קבוצה זו מטרתה להוכיח לפרעה את מציאות ה' בבריאה. בראש הקבוצה השנייה - עד"ש - מופיעה הכותרת: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שם ח', י"ח). מכות קבוצה זו מהוות הוכחה למעורבותו של ה' בחיים הארציים. בפתח הקבוצה האחרונה - באח"ב - נאמר: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שם ט', י"ד). מכות אלו מהוות הוכחה לעליונותו של ה' על הבריאה כולה, כלומר, שיש ביכולתו לעשות בה כרצונו, ושהוא האלוקים היחיד הקיים בעולם.

גם בבחירת מהות המכה, כלומר, בדבר שספג את המכות, ניתנה לפרעה הוכחה על שלטונו של ה' על כל חלקי הבריאה: דם - מים, צפרדע - חיות המים, כינים - אדמה, ערוב - חיות הארץ, דבר - חיי בעלי החיים, שחין - בריאות האדם, ברד - עננים וגשם, ארבה - מעופפים ושליטה על הרוחות, חושך - מאורות, בכורות - חיי האדם.

רבי יהודה חילק את המכות לשלוש קבוצות, מפני שאכן היו שלושה סוגי מכות. כל קבוצה באה לתקן עיוות מחשבתי אחר של פרעה ושל המצרים.

הקבוצה הראשונה היא זו הרואה בכל דבר טבע ומקרה. קבוצה זו כופרת במציאותה של השגחה עליונה.

מה שמוכיח את טעותה של קבוצה זו הוא הסדר והמשטר שבבריאה. החכמה הנפלאה הטמונה ביקום ובגוף האדם מעידה כי לא מעצמם הם נבראו. אף ישעיה הנביא מכריז: "שאו מרום עיניכם, וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ', כ"ו).

שלוש המכות הראשונות באו ללמד כי אכן יש מנהיג לבירה. במכה הראשונה, מכת דם, התבררה ללא ספק שליטתו המוחלטת של הקב"ה בטבע.

אף סילוקן של הצפרדעים בזמן שנקבע מראש, לפי הזמנתו של פרעה, לימד כי יש בורא ליקום: "ויאמר למחר, למען תדע כי אין כה' אלוקינו" (שמות ח', ו').

ובשלישית הוכח דבר זה, כאשר הראו משה ואהרן כי בכוחם להפוך עפר לכינים. החרטומים ניסו לחקות את פועלם של משה ואהרן, אך ללא הצלחה: "ויאמרו החרטומים אל פרעה, אצבע אלוקים היא" (שמות ח', ט"ו).

קבוצת הכופרים השנייה מסכימה כי יש בורא לעולם, הנחשב כסיבה ראשונה לבריאת עולמנו, אך היא סבורה שעינו אינה צופיה על כל פרט ופרט ממרכיבי היקום.

זוהי כפירה בהשגחה פרטית. התשובה למייצגי כת זו, באה לידי ביטוי בסדרת המכות השנייה: ערוב, דבר ושחין.

בהתראה על מכת ערוב מתרה משה רבינו ואומר: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה, לבלתי היות שם ערוב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח', י"ח). גל של חיות טרף ישטוף את מצרים, אך יד עליונה תדאג לכך שהחיות תהיינה רק במצרים, ולא תגענה לגבולה של ארץ גושן.

גם במכה הבאה, מכת דבר, נאמר: "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" (שמות ט', ד').

גם במכת שחין, שהכתה בכל מצרים, ניצב משה ביניהם ולא חשש כלל מאפשרות של הידבקות בשחין.

כאמור, את ייעודה של סדרה זו מבטא משה רבינו, כאמור, בהתראה שקדמה למכת ערוב, המכה הראשונה שבסדרה זו: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח', י"ח). הוא מלמד כי אלוקותו של ה' באה לידי ביטוי בקרב הארץ, וכי השגחתו מקיפה את כל הנעשה בעולם.

עתה בא תורה של הסדרה השלישית והאחרונה. זו באה ללמד את הזן השלישי של הכופרים. הם מאמינים בהשגחה פרטית, אך לא באחדות הבורא ובייחודו. כנגד דעה זו באה הסדרה השלישית של המכות: ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. סידרה זו אמורה ללמד כי אין לה' כל עוזר, וכי הוא לבדו מנהיג את עולמו.

במכת הארבה מזכירה התורה מספר פעמים את הרוח: "וה' הנהיג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה" (שמות י', י"ג), "ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה" (שמות י', י"ט). מכה זו באה ללמד כי הקב"ה הוא בעל בית הבלעדי בכל מערכות הטבע, ואין עוד מלבדו.

כאשר הקב"ה מתרה בפרעה לפני בואה של מכת ברד, אומר משה לפרעה: "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל לבך ובעבדך ובעמך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט', י"ד). עתה, לאחר שלמדת עלי ועל כוחי, תדע דבר נוסף: שאני יחידי ואין בנמצא כוחות נוספים השותפים עמי בהנהגת העולם.

בכל המכות של קבוצה זו ניתנה הדגשה כי הבורא הוא המנהיג הבלעדי של העולם כולו. לאחר שהובהרו יסודות האמונה, הסכימו המצרים ליציאת בני ישראל, שיצאו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אך ראה זה פלא! מה למד פרעה מכל אלו? לפני מכת בכורות משה מכריז: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור" (שם י"א, ד'). לכאורה, כל מנהיג, אף האמיץ ביותר, לאחר שראה בעיניו שכל תשעת האיומים הקודמים של יריבו התקיימו, ולא נפל מדבריו ומאזהרותיו כמלוא נימה, לבטח היה חרד שמא שוב יתקיימו דבריו. למעשה, ההתרחשות היתה שונה: בפרוץ המכה, כאשר מתו הבכורות, קמה זעקה גדולה בכל ארץ מצרים. התורה ממשיכה לספר: "ויקם פרעה לילה" (שם י"ב, ל'). הוא קם באמצע הלילה מתוך שינה! זוהי תגובתו של כופר אמיתי האומר: הכול אירע עד כה במקרה, לא תהיה מכה נוספת. לדעתו, ניתן לישון הלילה בשלווה, כאילו לא הוזהר על כך שלילה זה יהיה שונה וגרוע מכל לילה אחר.

שוב פוגשים אנו את פרעה המגלם את דמות הכופר הנצחי על שפת ים סוף. עם ישראל חוצה את הים שנבקע בדרך ניסית בהוראת ה'. ושוב, גם כאן מתרחש הלא ייאמן! פרעה רץ אף הוא אל תוך הים! כלום אינו חושש להיכנס לעומק הים? האין הוא מבין שהים נבקע למען ישראל בלבד? התשובה היא, שפרעה האמין שכל מאורע המתרחש בעולם מתנהל אך ורק על פי חוקי טבע קבועים. לדעתו, גם תופעה זו של קריעת ים סוף היא תופעה טבעית. לכן, לדעתו, יש ביכולתו לנצלה לטובתו.

כאמור, נוכחים אנו לראות מאבק איתנים המתנהל בין פרעה, מייצגה של שיטת חיים המאמינה ב'טבע' בלבד, לבין משה, המוכיח באותות ובמופתים את מציאות ה' ואת השגחתו על הבריאה. פרעה אינו מתפעל ממופתיהם של משה ואהרן. הוא מפגין בפניהם שגם חרטומיו מסוגלים לבצע אותם אותות ומופתים. הוא כלל לא ניסה להרוג או לכלוא את משה ואהרן, משום שבכך הוא לא היה מוכיח את טענות הכפירה שהוא 'מאמין' בהן.

עתה גם ניתן להבין מדוע כעס משה כאשר אמר לו פרעה (שמות י', כ"ח): "אל תוסף ראות פני". שכן המכות נועדו ללמד את פרעה לקח ולהחדיר אמונה ללבו, אך מחמת עקשנותו וגאוותו, הוא לא למד את הלקח המקווה, ונותר באפלת הכפירה עד סופה של גאולת בני ישראל ממצרים, גאולה שהסתיימה בטביעת כל חילו, רכבו ופרשיו בים סוף.

מכת דם

היה זה ביום בהיר, כאשר הופיעו משה ואהרון לפני פרעה המלך בדרישה: שלח את העם! אם לא תשלח, המים במצרים יהפכו לדם. פרעה אינו מתרגש מהאיום ועונה: איומיך אינם מדאיגים אותי, כיון שאני הוא יוצר היאור, והרי הוא תחת בעלותי! אולם משה שב ומזהיר: אם לא תשלחם, תראה בקרוב מיהו בעל היאור האמיתי ! למחרת, שב משה ומתרה בו, אך הוא שוב מסרב בעקשנותו. כך חוזר הדבר על עצמו עוד יום ועוד יום, במשך יותר משלושה שבועות!

כך המשיכו המצרים לחיות את חייהם בשלוה... עד אותו בוקר. בשעה מוקדמת מאוד, יוצא פרעה אל היאור כדי לעשות את צרכיו בסתר (משום שהיה משתבח שהוא אלוה, ואינו צריך לנקביו). משה ואהרון פוגעים בו דווקא בעת זו, כדי להביכו. אמר לו משה (שמות ז', י"ז): "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם". פרעה עמד בסירובו, אהרון היכה על היאור, וכל מימי מצרים הופכים לדם!!! דם ממש! במראה, בטעם, בריח ובמגע. אלוהיהם, מקור חייהם, מת וריחו מבאיש. הוא לא רק מת אלא גם ממית. כל הדגים ובעלי החיים שהיו בתוכו – מתו. אפילו המים שכבר נאספו לתוך הכלים, העצים והאבנים התחילו גם הם לנטוף דם! 

כאשר חזר לארמונו נטרפה דעתו למראה הדם הנוטף ומלכלך את קירות ארמונו המלכותי והמפואר. הדם הנוטף מן הקירות הזכיר את הדם ששתת מגופות בני ישראל שעה שנפצעו בבניית הבניינים, ונתערב בתוך החימר והלבנים!

בבוקר סועד המצרי את ליבו. תוך כדי שתיית המשקה, הוא מרגיש טעם דם בפיו. מיד הוא יורק כדי לנקות את פיו, אך למרבה הזוועה הוא ממשיך לירוק דם! הוא שם לב שגם כוסו מלאה דם! אחוז בהלה הוא רץ אל חבית המים כדי לשטוף את פיו, ולתימהונו הגדול החבית מלאה דם. אין אפילו טיפת מים אחת בביתו. במצוקתו הוא רץ לשכנו המצרי, בתקווה שימצא שם מים. אך מתברר שגם חביתו מלאה דם. 

הוא שומע את אשתו צועקת, כי הבגדים אשר השרתה במים, שינו את צבעם והם אדומים. צעקותיה גבהו מאוד בהביטה על המרק העומד על האש ועל קערת הבצק, שהפכו להיות אדומים!

הוא מביט בייאוש על הדם הנוזל מקירות ביתו, וברקע נשמעות צרחות הילדים המפוחדים. הצמא מכה ללא רחם. הוא מנסה לסחוט מיץ מפירותיו. אולם הפרי שבידו מוציא דם. אי אפשר להתקיים זמן רב ללא מים! התסכול, הכעס ויותר מכל הפחד וחוסר האונים מרעידים את המחשבה. מה יעשו עכשיו?

הילדים צועקים ומבקשים מים. והוא צועק אל אליליו, אל העץ והאבן, שבמקום לענות לו ולהצילו במנת מים, גם הם מוציאים דם!!

כמצרי מאמין הוא פונה אל אלילי הכסף והזהב, אולי הם יוכלו להושיעו, אך הם לא מגיבים. מן המזבחות שלפניהם זורם דם רב. מה עושים??

עולה המצרי על סוסו ודוהר לאלוהיו הגדול והחזק מכולם – היאור. הוא בודאי יוכל להצילו. כולו מלא תקוה, אך ככל שהוא הולך וקרב ליאור, הוא חש בריח חשוד אבל מוכר... ככל שממשיך הסוס בדהירתו, מכה ריח חזק וחריף באפו, ו... לא, לא יתכן!!! הרי היאור אלוהים חזק הוא, לא יתכן שיהפך לדם!! ליבו מסרב להאמין, אך היאור שותת דם, ופולט דגים מתים. 

הוא שב לביתו בידיים ריקות. הילדים מבקשים לשתות והנה, הוא מבחין כי ביד עבדו העברי כוס מלאה מים!!! מהיכן המים?? הוא שואל בשאגה. "מהחבית", עונה העבד בשלוה, "וכי אינך רואה שהיא מלאה מים?" מביט המצרי, ואכן כדבריו. המצרי מושך מביתו כד גדול, ורץ אל החבית של היהודי ליטול ממנו מים. אך הכד מתמלא דם! ואילו היהודי, ניגש למלא לעצמו כוס נוספת של מים!!! הוא חוטף מידו את הכוס, וברגע שתפס את הכוס בידיו, הופכים מימיה לדם!

המצרי מבקש מעבדו היהודי לשפוך מעט מים לתוך פיו. והנה ברגע שהמים נוגעים בשפתיו הם הופכים לדם! מבקש המצרי לשתות ביחד מכלי אחד, והנה ליהודי עולים מים, ואילו המצרי שותה דם! 

כתוצאה מניסיונותיו הרבים לשתות מים – יש בפיו טעם רע של דם! אין לך מים?! תשתה דם! שפכת דם ישראל כמים תשתה דם כמים!!!

הרגשת הצמא מתגברת. הפה יבש, הראש כואב, הילדים צורחים, הם רוצים לשתות! עיניהם יוצאות מחוריהם בראותם את השכן היהודי שותה מים בשפע. המצרי מוכרח להשיג מים! בני ביתו משוועים לטיפת מים. 

מתוך יאוש, הוא מבקש מעבדו היהודי כוס מים בתשלום מלא. והנה, סוף סוף המים, לא הופכים לדם. הוא שותה ומרווה את צימאונו. המחיר שהיהודי דורש עבור המים נראה לו מוגזם, אולם אין לו ברירה.

גם החמורים, הסוסים והגמלים, הבקר והצאן צמאים למים. בלית ברירה גם להם הוא קונה מים בצמצום. הם עלו לו הון תועפות! 

שבעה ימים מתמשך הסיוט הנורא, שבעה ימים הנראים כנצח. שבעה ימים של פחד וחרדה, חוסר אונים, טירוף דעת בלתי נסבל, צמא ורעב, אכזבה עמוקה, תסכול וכעס על העבדים המתעשרים. 

והנה, סוף כל סוף תמה המכה. הדם ביאור הפך למים, מצרים נושמת לרווחה. כעת יש מים בשפע, חינם אין כסף. אך האם המצב חוזר לקדמותו? כלל וכלל לא! הבתים והכלים מזוהמים בדם. הבגדים התקלקלו ונהרסו מספיגת הדם, האוויר מעופש, גרעון גדול בתקציב. הכלכלה מדממת – ענף הדיג הושבת כליל. מי יודע מתי ישתקם מחדש?

צפרדע

במשך עשרים ושלושה ימים, חוזר משה ומתרה בפרעה (שמות ז', כ"ו-כ"ז): "כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים". 

כאשר פרעה מתעלם גם מההתראה האחרונה, נוטה אהרון את ידו על מימי מצרים, והנה, מן היאור עולות נחילי צפרדעים! הן דוהרות אל ארמונו של פרעה, ואחר כך הן מתפשטות, בכל ארץ מצרים, והארץ רועשת!!

פרעה העקשן יושב על כסאו בבגדי מלכות, ושרי המלוכה לפניו. מופיעות לפתע בשורה מסודרת ללא הזמנה קבוצת צפרדעים ירוקות, קרות וחלקלקות, קופצות ישר אל מתחת לבגדיו ותוך כדי קרקורים הן נכנסות בנקביו ויוצאות מפיו! ממנו הן עוברות אל שריו ועבדיו. קופצות עליהם ונכנסות לתוכם. 

מארמון פרעה מתפרסות הצפרדעים על פני כל מצרים. הן מקפצות בזריזות דרך הדלתות והחלונות, ונכנסות בהמוניהן אל הבתים. ללא היסוס הן ניגשות אל קערות הבצק, אל הלחם, אל הסירים, נדבקות אל האוכל ומכרסמות אותו. הן מעיזות אפילו – שלא כטבען – להיכנס לתוך התנורים הבוערים! הן נכנסות לתנורים בכמויות כה גדולות, עד שהן מקררות גם את חום התנור! 

המצרי יושב לאכול והנה, בצלחתו מקפצות צפרדעים. אין להימלט מפניהן! לאחר שהוא כבר מצליח לשתות כוס מים הופכת שמחתו לתוגה, המים שבמעיו שורצים בצפרדעים! 

אין מפלט מפני הצפרדעים. הצפרדעים ירדו לתהום ועלו ממנו עד למרצפות השיש, נקשו עליהן ואמרו: "פנו לנו מקום שנעלה ונעשה את רצון בוראנו". רצפת השיש נבקעה, והן פרצו אל הבית בהמוניהן.

בכל מקום הן נמצאות, על הכיסאות, במיטות, בתנורים, בתוך הכוסות והצלחות, על המצרים, והגרוע מכל – בתוך הגוף פנימה! רעש קרקור הצפרדעים הכאיב יותר מהנזק שהם גרמו! רבים בכו מרוב סיוט. 

נתאר לעצמנו: מצרי מותש, מבקש לנוח על כסא, אולם כל הכיסאות רוחשים צפרדעים. הן קופצות מהרצפה לכיסא, ומן הכיסא לשולחן, ומהשולחן... מיליוני צפרדעים. הוא מוכרח לשבת, מנסה לפנות לעצמו כיסא, אולם, הצפרדעים זריזות ממנו ומכסות את הכיסא באחת. המצרי מרים את הכיסא וכך מפיל מעליו את כל הצפרדעים, אולם תוך כדי שהוא מנסה לייצב את הכיסא בתוך ים הצפרדעים, שוב הן קופצות ומכסות את המושב. אין ברירה, צריך לשבת על הצפרדעים!

המיטה מלאה צפרדעים. לאחר שלא הצליח לגרש אותן, הוא שוכב עליהן מרוב עייפותו. אולם זו משימה לא פשוטה להירדם כאשר מתחתיך ומעליך יצורים מקפצים ומקרקרים, הצפרדעים גדולות וכבדות. וגם אלו הקטנות עושות מלאכתן בנאמנות ומכניסות את פיהן לתוך אוזנו של המצרי, דוחקות את רגליהן הקטנות לתוך עיניו ונחיריו. כשהוא פותח את פיו לצעוק לעזרה, קופצת הצפרדע לתוך פיו! 

הצפרדעים פותחות במרוץ בלתי מתפשר בכל ארץ מצרים, אך מעבר לגבולות המדינה הן לא יצאו. 

הסיוט הנורא ממשיך יום ועוד יום, כל יום כנצח! כאשר צפרדעים מקרקרות בתוך הגוף במשך שבוע שלם.

כאשר פרעה לא יכול היה לסבול יותר, הוא קרא למשה ואהרן וביקש (שמות ח', ד'): "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי, ואשלחה את העם ויזבחו לה'". שאלו משה: "מתי תרצה שתסור המכה?" היינו מצפים שפרעה יאמר: היום, עכשיו, מיד! אינני יכול לסבול עוד רגע נוסף! אלא שפרעה חשב: אם משה שואל מתי להסיר את המכה, כנראה שמכת הצפרדעים נגרמה על יד המזלות, ומפני שהגיע זמן סיומה, הוא מצפה שאגיד לו להסירה מייד, לכן אתחכם ואומר לו להסירה מחר, כך אוכיח למשה שאין לאלוקיו שליטת על הטבע, אלא להיפך, הכל מתנהל על פי כוחות הטבע. 

אמר לו משה (שמות ח', ו'): "כדברך, למען תדע כי אין כה' אלוקינו" – אתפלל לה' שרק מחר תסור המכה, וכך תווכח שהכל מתנהל על פי השגחתו של ה'.

בן עמרם מתפלל ולמחרת בין רגע כל הצפרדעים מתות. בבת אחת משתרר שקט! למצרים לוקח זמן להתרגל לשקט הרועם. רק אותן צפרדעים שנכנסו לתוך התנורים הבוערים כדי לקדש שם שמים, חוזרות חיים לתוך היאור, לפי שבטחו בה' ומסרו את נפשן לקיים את מצוותו.

המכה תמה, אך כל מצרים מכוסה בשכבות של צפרדעים וכולם נרתמו לעבודה הקשה – עבודת פינוי הצפרדעים. לאן יפנום? בעיה של ממש. באין פתרון מעשי לכמויות כה אדירות, הערימום ברחובות ערמות ערמות. באשה הארץ מן הריח הנורא. הצחנה הנוראה גרמה למחלות והאנשים מתו כתוצאה מן הזוהמה.

 מכת כינים

חלפו שלושה שבועות מאז תום מכת הצפרדע. מלאכת הפינוי כבר נסתיימה, הריח הנורא עבר. מצרים מתאוששת. סוף סוף שקט, ולמרבה הרווחה משה לא בא עם התראה על מכה נוספת.

החיים מתחילים לשוב למסלולם הרגיל. המצב חזר לקדמותו: פרעה עדיין שולט בחוזקה, עול השעבוד התרופף מעט. אך עדיין ממשיכים בני ישראל לעבוד בחומר ובלבנים. משפחות רבות עדיין שרויות באבל על יקיריהן, אך החיים צריכים להמשיך הלאה, אסור לשקוע ביאוש.

והנה, ללא כל התראה מוקדמת, מופיעים משה ואהרון בחצר גינת המלך, ולפתע, מכה אהרון במטהו על האדמה, וכהרף עין הופך כל עפר מצרים עד לעומק של חצי מטר – לכינים! האדמה הדוממת הפכה פתאום לרוחשת בעלי חיים!

ארבע עשרה מיני כינים היו, הקטנים כביצת תרנגולת והגדולים כביצת אווז!

הכינים זחלו ועלו באיטיות מגרדת על פרעה. בושה וחרפה. המלך מכוסה בכינים! גם חרטומי מצרים, כוסו מכף רגלם ועד קודקודם בכינים. בגדיהם לא הגנו עליהם, והכינים הגיעו לבשרם ועקצו אותם. 

המצרי ישב בביתו, ולפתע התקפת כינים בלתי צפויה. כינים ענקיות מטיילות על בשרו הצרוב, כשהן עוקצות ומוצצות את דמו. הכאבים עזים והדקירות כמו מחטים הננעצות בו.

הרצפה העשויה עפר הפכה לממלכת זוחלים נעים. הכיסא מתחתיו זז. קירות ביתו המטויחים בטיח לבן, רוחשים רמשים שחורים! הוא צועק בכל גרונו מבהלה ומכאבים, וצעקותיו מתערבות בקול צעקות אשתו וילדיו. הוא קופץ מן הכיסא, אך ללא הועיל, שוקע הוא בתוך שכבה של כינים, אשר מכסות אותו עד ירכו. הכאבים עצומים!

מנסה הוא תולשן מגופו הדואב, אך למרות ששתי ידיו עובדות במהירות, אין הוא מצליח להתגבר על כמות הכינים שעליו. המלחמה אבודה מראש. איזה טרוף הדעת! גירודים, כאבים וייאוש.

המצרי קופץ, מתנועע ומשתולל, מנסה להיפטר מהם. כפות רגליו דורכות על שכבת כינים אשר מוצצות את דמו.

אחרי שעות של ריקודים ללא הפסקה, התעייף המצרי עד מוות. הישיבה והשכיבה רק מגבירות את הכאב. ככל שעובר הזמן גובר, הרעב והצמא. אך ברגע שיפתח את הפה, יעקצו הכינים את הלשון והחייך. המציצות של הכינים גורמות לאיבוד דם רב, תחושת הצימאון גובר. אבל מה לעשות שקשה להחזיק את הכוס בידיים העקוצות. המים שבכוס מעורבים בכינים. המצרי מותש מהמאבק בכינים העוקצות אותו. 

ילדיו הקטנים צורחים מכאב העקיצות, ומפחד שמא יטבעו בים הכינים. במאמצים רבים הוא גורר את עצמו לחלצם, מנסה להתעלם מכאביו שלו. הכינים שעל כף ידו ועל זרוע הילד שהוא מרים מגבירות את עקיצתן תחת לחץ המשיכה. כך הוא מרים את הילד ומניחו על משטח שולחן שרגליו שקועות באדמה השורצת כינים. אך כמה זמן אפשר לבכות? אט אט משתתקות הצרחות שממילא אינן עוזרות, ורק מכאיבות בגלל הכינים העוקצות את הפה הפתוח. 

החמורים, הסוסים, הגמלים והבקר התכסו בכינים, גועים מכאב ומשתוללים כמו אדוניהם המצרים. 

פרעה קורא לחרטומיו שיוציאו גם הם כינים. אבל החרטומים אינם מצליחים הם, מודים ומכריזים (שמות ח', ט"ו): "אצבע אלוקים היא". 

ערוב

פרעה המגורד והעקוץ בכל גופו מהכינים, מקשה את ליבו ומסרב לשלח את בני ישראל. בוקר, בוקר במשך שלושה שבועות, מתרים בו, והוא מסרב. ביום האחרון הוא מקדים את יציאתו היומית כדי לא לפגוש את משה. אך ה' שולח את משה מוקדם יותר אל היאור, להתרות בו בפעם האחרונה על בואה של מכה נוספת, היא מכת ערוב.

למחרת הגיעו למצרים חיות רעות ואכזריות: דובים, אריות, נמרים, זאבים, זוחלים, נחשים, עקרבים, עכברים וחולדות. הוסיפו לאלה גם את המעופפים והשרצים המציקים: זבובים, יתושים, דבורים, צרעות, פרעושים ומקקים. 

תחילה הם חדרו לארמונו של המלך. מביתו הם התפשטו אל בית עבדיו ואחר כך לכל ארץ מצרים, עד שהשחיתוה עד זוב דם. אופן התפשטותם היה בניגוד להגיון, שכן היה עליהם לבוא תחילה אל השדות, ואט אט להיכנס גם אל אזורי המגורים, ורק לבסוף אל ארמון המלך המבוצר. אולם הקב"ה שינה את דרך הטבע כדי לפרוע תחילה מאלו שהציקו כה רבות לבני ישראל. 

פרעה יושב על כיסא מלכותו, שריו ועבדיו עומדים לפניו, והנה לפתע נפרצת דלת ההיכל ובאחת מתחילה ההתקפה: נחילי דבורים מקיפים אותו ואת שריו, אליהם מתלווים יתושים וזבובים שמטרידים עד לאימה. הוא עוד לא מספיק להתרגל ופנימה פורצים נשרים, עורבים ועוד. הם עושים בביתו כבתוך שלהם. אחריהם נכנסים בשאגות, נהמות וקולות מקפיאי דם אריות, נמרים, שועלים, דובים וזאבים. פרעה קופץ על כסאו רועד מפחד, הוא מבין כי שומריו לא יצליחו להגן עליו, וגם אין לו לאן להמלט! כדי לאמת את מחשבותיו המפחידות, מופיעים גם נחשים ועקרבים.

המצרי הולך ברחוב, ולנגד עיניו צומח יער שופע עצים. הוא עומד ומשתומם מהמחזה. ולפתע פורצים לעברו מן ה"חורשה" אריות, נמרים, דובים וזאבים וגורמים לו לנוס כל עוד נפשו בו.

ברחוב אחר מטייל יהודי, כשהוא נושא את ילדי אדונו המצרי: שנים על כתפיו, עוד שנים על ידיו, והגדול לצידו. לשמחתם של הילדים צמח יער חדש במקום. הם רצים לעברו בשאגות שמחה. שמחתם נקטעת בראותם אריה רץ לקראתם. צעקותיהם הופכות לצווחות אימה. הבהלה והפחד משתקים את גופם, כאשר האריה בוחר לו באחד מהם. המראה המזעזע של אחיהם הנגוס, מנתק אותם מן ההלם המשתק והם נסים על נפשם תוך כדי צעקות אימים. הישראלי משתדל לסייע לארבעת הנותרים, אך הנה למולם, מופיע זאב! מנסה היהודי לברוח, אך הזאב משיג גם אותו וטורף ילד נוסף! 

ממשיך העבד לברוח עם שלושת הנותרים, כשלקרתו מגיע דוב! הוא מנסה לברוח מהר יותר, אולם הדוב טורף עוד אחד. בכל כוחו הוא ממשיך לרוץ עם שני הילדים שנותרו, מנסה להתחכם ולעלותם על עץ גבוה. תוך כדי טיפוס בא נמר, ותופס את הילד שנשאר עדיין למטה! העבד מתנחם בכך שלפחות אחד הצליח להציל, אבל תקוותו נכזבה כשבא נשר ועף עם הילד למרומים!

היהודי ממשיך בדרכו מפוחד ומבועת, כרגע נתון הוא עצמו בסכנה! מהלך בתוך יער שורץ חיות רעות, מצפה בפחד למותו הנורא. והנה פיל ענק צועד ממולו. הפיל מתקרב ומתקרב ומתקרב ו... מגיע ממש קרוב אליו. היהודי עוצם את עיניו, אך שום דבר לא אירע. הוא פותח את עיניו ורואה מולו את הפיל מביט בו במבט ידידותי, והולך לו...! מה קורה כאן?? ממשיך היהודי בדרכו, ועל פניו עוברות חיות נוספות, אולם אף חיה לא נוגעת בו לרעה! קומתו השחוחה מזדקפת, אט אט במשך הזמן הוא לומד להכיר בערכו הרם. טעם הביזיונות וההשפלות שספג במשך שנות עבדותו, ואשר הפכו את אישיותו לכנועה ועלובה, מתחיל להתפוגג, ובמקומו עולה תחושת הערך העצמי. 

הוא שב לביתו של המצרי לבשר לו על מיתת ילדיו, ועורך רשימה מסודרת על נסיבות מותו של כל אחד ואחד. כך הוא יוצא מבית אדונו המצרי, כשהוא מותיר אחריו בית אפוף אבל ויגון. והנה הם שומעים מן החלון את השכנה זועקת בהיסטריה. מה קרה? ליד ביתה, סמוך לחלון חדר הילדים, צמח פתאום עץ גבוה. לפתע הגיחה מן העץ גורילה ישר לתוך הבית, ניגשה לעריסת התינוק, תלשה אותו ממנוחתו ונעלמה! הצעקות והבכיות התגברו. 

החיות הטורפות מסתובבות בחופשיות בכל חבל מצרים. שאגותיהם מקפיאות דם. יחד עם יללות קורבנותיהם הם משתקות את הלב. פילים מועכים אנשים, קופים מטפסים על המצרים כמו היו ענפים, וחיות רעבות עורכות מבשרם ארוחה דשנה. אחוזי תזזית מנסים המצרים למצוא מפלט. תוך כדי מנוסתם, הם מוצאים לפתע אגמי מים חדשים, שלא ידעום. החליטו לקפוץ לתוכם כדי להינצל מן החיות שביבשה, אך נוכחו לדעת שנפלו מן הפח אל הפחת. מצאו את עצמם שוחים לתוך לועם של כרישי ענק ודגים טורפים.

היו שטיפסו לקומות עליונות במגדלים גבוהים, כדי להנצל מן החיות, אך מהר מאוד גילו את הנשרים והעורבים שהפתיעו אותם מבעד לחלון ונגסום חיים.

יושב המצרי בביתו, קול בהמותיו הגועות ברפת מפחד החיות הרעות נשמע באוזניו. לפי הקולות משער הוא שחלקן כבר נטרפו. ואז הוא שומע את השה אלוהיו – מרים את קולו. הוא עוד מנסה להשתעשע בתקוה, כי הנה סוף סוף מראה אלוהיו את כוחו וגוער בחיות הרעות שיסתלקו. אך השתתקותו הפתאומית של השה לא מותירה ספק בלבו, כי גם השה מצא את מותו בלוע החיות. 

המצרי מתנחם בעובדה שלפחות הוא ומשפחתו מוגנים בתוך הבית הסגור. אולם ממכת שמים אי אפשר לברוח! מן הים עולה חיה בשם סילונית, ידיה ארוכות, והיא משחילה אותן דרך ארובות הגגות, מגיעה עד לדלת שבפנים ופותחת גם אותה לרווחה! מזמינה את כל החיות לפרוץ פנימה בחדווה! 

שבוע שלם השחית הערוב את מצרים, אנשים לא נראו ברחובות. חלקם נטרפו וחלקם התחבאו בבתיהם בתקוה להמלט מן הרעה. לילות טרופים עברו עליהם ללא שינה. גם בלילה ששקטו החיות מלטרוף, לא הצליח המצרי לעצום עין. כאשר הכריעה העייפות את הפחד וסוף סוף כמעט נעצמו עיניו, הוא חש לפתע עקיצה מוכרת – כינה עקצה בו. עקיצות הכינים וקרקורי הצפרדעים החזירו אותו שוב לסיוטי העבר!

דבר

בצהרי אותו יום שבו סר הערוב, מופיע משה לפני פרעה ומתרה בו: אם לא תשלח את עמי הנני שולח בך את הדבר. כך חוזרת ההתראה במשך שלושה שבועות. עד שביום האחרון הוא מזהיר (שמות ט', ג'): "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן, דבר כבד מאד. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר". אל תאמר שלא הוזהרת. הוזהרת – ולא נכנעת!

במכת דבר, ציוה ה' על משה לדבר עם פרעה קשות שלא כבפעמים הקודמות. כיון שפרעה כבר נוכח לדעת שדבר ה' מתקיים במלואו, ובכל זאת הוא מתעקש ומקשה את ליבו. 

באותו רגע שתוקף הדבר: רוכב המצרי גאה על סוסו האביר. פתאום צונח הסוס, והוא נופל ארצה בחבטה. איכר עומד ליד שורו, לפתע נבלתו המתה נופלת עליו וקוברת אותו חי תחתיה. 

יושב המצרי בביתו כשלפתע הוא שומע קול חבטות עזות בחצרו. הוא קם אל החלון, והנה כל הבהמות שבחצרו מתו! נזק כספי עצום! הוא סוקר במבטו את הרחוב ומגלה אותו מכוסה במאות פגרי בהמות מתות, האין בהמה חיה בחוץ? הוא תמה, מה גרם למוות פתאומי זה? ואז הוא נזכר בהתראת משה. 

מצחו נחרש בקמטי דאגה: איך אחרוש את השדה? הרי עד לפני זמן קצר הוא השתמש ביהודי למשוך את מחרשת השדה, כדי לא לעייף את בהמותיו. לאחרונה חזר לחרוש בבהמותיו, ובמותן מי יישא כעת בעול המחרשה? 

במשך שבעת ימי מכת הדבר, מתו כל הבהמות שהשאירום המצרים בחוץ. אולם (שמות ט', ו'): "ממקנה בני ישראל לא מת אחד"

גם אם עמדה בהמת ישראל סמוך לבהמת המצרי. גם אם הייתה חלשה, רזה וחולה ועומדת למות. גם בהמה שהייתה שייכת בשותפות למצרי ולישראל, לא מתה. אפילו בהמת מצרי המושכרת לישראל, לא מתה.

שחין

יום אחד מופיעים משה ואהרון לפני פרעה כשחופניהם מלאים פיח כבשן. אהרון העביר את הפיח שבחופניו אל חופני משה, ומשה העביר את הכל ליד אחת, קמץ אותה וזרק את האפר כלפי מעלה. 

לפתע, ניחת אפר חם מן השמים. אין אפשרות להימלט מפגיעתו. הוא חודר דרך הבגדים אל כל חלקי הגוף, מכף רגל ועד ראש. 

המצרי לא יכול לעמוד על כפות רגליו המלאות באבעבועות, מנסה להרים את רגליו לסירוגין, כשמתעייף מן הריקוד המוזר, הוא מנסה לשבת. אך הפצעים שבגופו מכאיבים לו. לשכב על הפצעים המוגלתיים הוא אפילו לא מנסה, כך הוא יושב ועומד ולא מוצא תנוחה מתאימה במשך שבוע שלם! 

מצרי שאיבד את שיווי משקלו תוך כדי "ריקוד" - נפל, ואת כאב המכה לא ניתן לתאר! היה עליו לקום במהירות, אולם כדי להתרומם היה מוכרח להניח את ידיו מלאות הפצעים על הרצפה. המצרים בכו מרוב כאב, אך הדמעות המלוחות שנטפו על הפצעים צרבו וגרמו להם לקפוץ על מקומם מכאבי תופת. הם נאלצו להאנק בליבם, לחשוק את שפתותיהם ולחנוק את הדמעות במאמץ אדיר. 

ההורים רואים בכאב ילדיהם, ואינם ניגשים להחזיקם או ללטפם, ביודעם שפעולה זו תכאיב לשניהם יותר. הילדים נצמדים אליהם שיעזרו להם ויטפלו בפצעיהם, אולם ההורים נאלצים לעמוד מנגד. לא רק שאינם מרימים את ילדם ומטפלים בו, אלא אף צועקים עליו שלא יגע בהם כי הכאב הוא נורא. 

שבוע שלם הם סבלו מהגירודים ומן הכאבים. בנוסף לכך הם סבלו מרעב, ידיהם הפצועות התקשו לגעת באוכל. הם גם סבלו מחוסר שינה, כיון שלא העיזו לשכב במיטה, שהרי אז היו לוחצים על אזור הפצעים שבגופם. הכאב, הרעב והעייפות הצטרפו לשבוע שלם של טרוף דעת.

מכת השחין פגעה גם בחמורים, בסוסים, בגמלים, בבקר ובצאן, בכלבים ובחתולים. הם יללו ופרכסו מכאבים, ולא יכלו לאכול. בהמות ישראל המשיכו ללעוס את מזונם בנחת ולהתפרקד במנוחה על הדשא בסיום הארוחה. ההבדל התרחש על אף שעמדו זו ליד זו!

חרטומי מצרים ביקשו לעמוד מול משה, אך נמנעו לעשות זאת משום שבושו, בהיותם מלאי שחין ואין ביכולתם לעזור אפילו לעצמם. על כן לא באו להיכל המלך, ולא נראו לפני משה בחוצות, אלא נשארו בבתיהם המסוגרים.

מכת ברד

במשך שלושה שבועות התרה משה בפרעה שאם הוא לא ישלח את בני ישראל, תבוא מכת ברד על ארץ מצרים. ביום האחרון החליט פרעה ללכת ליאור בדרך אחרת, כדי לא לפגוש במשה. אולם לפני שהספיק לצאת מן הארמון, נדהם לראות את משה בא לקראתו. 

אמר לו משה: אם עדיין ממאן אתה לשלוח את בני ישראל, דע לך שמחר, בדיוק בשעה הזאת, כאשר תגיע השמש לסימן שאני עושה פה על הקיר, ימטיר ה' על מצרים ברד אשר כמוהו לא היה מעולם. ומי שרוצה להינצל, יכנס לביתו. כל מי שיהיה מחוץ לבית, ימות על ידי הברד. 

למחרת, בדיוק ברגע שבו הגיעה השמש אל הסימן שבקיר, נטה משה את ידו השמימה כשהוא אוחז במטה האלוקים, והתחילו הברקים מבריקים, הרעמים מרעימים והארץ רועדת. אבני ברד כבדות ניתכו ארצה בחוזקה.

עד מכת הברד לא ידעו המצרים גשם מהו, וכעת יורד על ראשם ברד! כל גרגיר בגודל אבטיח! ובתוך הקרח אש, כדורי אש מן השמים! התופעה לא נקלטת: מים ואש מעורבים זה בזה! האש לא ממיסה את הקרח, והקרח לא מכבה את האש! 

נושאים עיניהם לשמים והנה הבזקי אור ענקיים – ברק! חלחלה עוברת בגופם, מעולם לא ראו דבר כזה! והנה תכף נשמע רעש גדול מתגלגל – רעם אדיר, בחייהם לא שמעו קול מבהיל כזה. לבם נמס מפחד ובהלה. והארץ שמתחתם רועדת! 

חשבו שהעולם חוזר לתוהו ובוהו, השמים והארץ עומדים לפני התמוטטות. חלקם זחלו אל מתחת למיטות, אחרים התכווצו במקומם. חלקם עצמו עיניהם בחוזקה ותחבו את ידיהם עמוק באוזניהם. פחד מוות אפף את כולם, ובאימה הם חיכו לקץ העולם. 

הבהמות שהוכנסו הביתה, יללו בחרדה והשתוללו בבית המצרי והסריחו את ביתו בריחן המבאיש. לחלק מן האדונים פשוט נמאס מסרחון הבהמות והם שילחו אותם החוצה למות, בברד. 

היו מצרים שניסו להתחכם. הם טחו את הרפת בטיט, לשם הכניסו את עבדיהם ומקניהם. אך נגד הקב"ה אי אפשר להתחכם! האש האצורה בתוך הברד, חיממה את העצים, וברגע שגבר החום נשמע פיצוץ עז. גגות העץ נשברו לרסיסים, ומתו שם כולם, מאדם ועד בהמה. 

הברד לא פגע בבני ישראל ובצאנם. הברד שניתך ארצה שבר את כל העצים ואת יבול השדה. לאחר מכן שרפה אותם האש עד כלות. דווקא היבול הרך שנותר מעט מהמכות הקודמות, לא ניזוק – לא נשבר ולא נשרף. כל זאת כדי להותיר למצרים יכולת קיום, למען הרבות מופתיו של ה' בארץ מצרים.

שבעה ימים של ברד הכניעו את פרעה והוא מודיע (שמות ט', כ"ז): "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים!", הוא מבקש ממשה ואהרן שיתפללו לה' שיסיר את המכה ברגע זה, בלי עיכובים, ואז ישלח את בני ישראל! משיב לו משה: כך אמרת גם במכות הקודמות ולא שילחתם. אומר פרעה: "חטאתי הפעם, חטאתי לה' אלוקיכם ולכם. עכשיו אני משלחם". אמר לו משה: "אומנם יודע אני שלא תעמוד בדיבורך, אולם בכל זאת אצא מיד מן העיר ואתפלל לה' שיפסק הברד, למען תדע כי אין כה' בכל הארץ". 

אך יצא משה מעם פרעה, נעשתה לו קפיצת הדרך ועמדו רגליו מחוץ לעיר. משה מעתיר לה', ומיד פסק הברד. גם הברד שכבר היה באויר, לא המשיך לרדת. הקב"ה תלה אותו בין שמים לארץ במשך ארבעים ואחת שנה עד זמן יהושע, ואז הורידו שוב על אויבי ישראל.

"וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, ויוסף לחטוא, ויכבד לבו הוא ועבדיו" (שמות ט', ל"ד). אולם רושם המכה נשאר. מכאן ואילך פרעה מתחיל להוקיר את בני ישראל ומסיר מהם לגמרי את עול השיעבוד. עתה לא נותר לו שום רווח בהחזקתם, אלא כבודו ואי רצונו להכנע לפני מרות ה'.

מכת ארבה

במשך שלושה שבועות מתרים משה ואהרון בפרעה, כי אם לא ישלח את בני ישראל, הארץ תוכה בארבה. ביום האחרון מוסיף משה (שמות י', ג'-ה'): "כה אמר ה' אלוקי העברים, עד מתי מאנת לענות מפני? שלח עמי ויעבדוני. כי אם מאן אתה לשלח את עמי, הנני מביא מחר ארבה בגבולך, וכסה את עין הארץ".

הפעם, חששו עבדי פרעה מאזהרותיו המתקיימות של האיש, והחלו לדון בענין. כשראם משה מתדיינים, יצא לזמן מה, כדי לאפשר להם לשוב בתשובה. עבדי פרעה אמרו למלכם (שמות י', ז'): "עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים, ויעבדו את ה' אלוקיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים?" שמע פרעה לדבריהם, וכה השיב: הרשות נתונה לכם ללכת לעבוד את אלוקיכם. "מי ומי ההולכים? ויאמר משה, בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו" (שמות י', ח'-ט').

פרעה טען כי אין דרך הטף לזבוח. אני מבין שכוונתכם לברוח! הוא גירשם מעל פניו, ולא הבין כי בעבודת ה' נוטלת חלק כל המשפחה היהודית, ולא כאותן דתות אשר שולחות את כמריהם לעבוד לאליל, עבור כל העם.

משה יוצא מעם פרעה, נוטה את מטהו לשמים, ורוח מזרחית החלה לנשוב כל היום וכל הלילה. בבוקר הולך המצרי לתומו ברחוב, הוא שם לב שרוח מזרחית חזקה נושבת, אך לא מבין את פשרה. והנה רואה הוא מרחוק ענן גדול וחשוך עולה ממזרח. פתאום מחשיך היום. מדוע שקעה השמש באמצע היום? מהר מאוד הוא עומד על טעותו. הענן הוא של ארבה. מיליארדי השרצים הם אלו שמסתירים את אור השמש. הוא מנסה לרוץ לביתו למצוא מחסה, אך נחיל ארבה נוחת על עץ שלידו ומתחיל לנגוס בו בתאבון ובמרץ. המצרי הטובע בארבה מבין, שאין זו להקת ארבה רגילה, שכן הארבה מכרסם גם בבגדיו ונוגס אפילו בו עצמו! רצונו להגיע לביתו, אבל ההליכה קשה מאוד. עליו לפלס את דרכו בתוך צבא הארבה הגדול.

מבעד לחלון הוא רואה ענן ארבה צונח מן השמים, ומכסה את הארץ. בלי שהיות הוא מתחיל לחסל את מעט הצמחייה שנותרה לאחר הברד. שוד ושבר! כל החיטה והכוסמת נאכלים! מה יאכלו מעכשיו?

המכרסמים הקטנים לא מסתפקים בשרידי היבול שבשדות. הם חודרים למחסנים ואוכלים גם את המאוחסן שם. משם הם מעיזים להיכנס אפילו לבתים. נכנסים לחדרי חדרים, מגיעים לכל מקום ולכל פינה וגם אוכלים ונוגסים בבגדיהם, בתכשיטיהם ובכל כלי חמדתם. גם את עיני המצרים הם נוגסים בתיאבון גובר ואת המעט שנותר בפניהם השדופות.

שבוע קשה מאד עבר על מצרים. שארית המזון הושמדה, ואפילו שתיה כמעט אין. כי הארבה סתם את המעיינות. האוויר הזדהם מריח הצחנה, וזמזום הכרסומים החריש אוזניים. הרעש שהקים הארבה לא אפשר מנוחה, קולות הכרסומים מרופפים את העצבים. שאריות המזון האחרונות כלו. אך יש במה להתנחם! הארבה עצמו ראוי לאכילה. נאסוף את הארבה, נמלא בו כל כלי, נמליחו ונאכל ממנו כתחליף למזון שהוכחד. כך חשבו ועשו. כל השבוע טרחו בני המשפחה לאסוף חביות חביות, והכינו מזון בשפע לחודשים הבאים. 

פרעה קורא בתחנונים למשה ואהרן מגורשיו לבוא לפניו. מתוודה לפניהם ומבקש שיעתירו בעדו (שמות י', י"ז): "ויסר מעלי את המוות הזה". איזו אנוכיות! "מעלי" הוא מבקש, "ולא מעלינו"!

משה מסיים להעתיר לה', והנה רוח מערבית חזקה מאוד, נשאה את כל הארבה (שמות י', י"ט) "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". אפילו הכבושים בקדרות ובחביות פרחו. כל העמל של כל בני המשפחה במשך שבוע שלם ירד לטמיון! 

חושך

ביום בהיר אחד, כשהשמש זרחה במלוא עוזה, ירדה לפתע חשכה פתאומית על כל ארץ מצרים. חושך מוחלט! חושך מוחשי וסמיך שאפשר היה למשש אותו בידיים. הנרות הדולקים כבו, איש לא ראה מאומה. העיניים פקוחות ולא רואים כלום!

לאחר ההלם הראשוני, נשמעו צעקות מכל כיוון. ילדים מבוהלים חיפשו נואשות את אמותיהם, הורים מודאגים נכנסו לפאניקה כיצד ימצאו את ילדיהם? המצרי מגשש באפילה לעבר ביתו, אולם בדרכו הוא נתקל באחרים שגם הם מגששים באפילה. נתקל בעצים ובאבנים ונופל עליהם. סוף סוף מצליח הוא לקום, אך אין לו מושג כלל להיכן לפנות, והיכן הוא נמצא. אין מי שיראה לו את הדרך. כולם מבולבלים, נרגזים וצועקים איש על רעהו.

צעקות הפחד וההיסטריה מרקיעות שחקים. בני המשפחה שמנסים לגשש ולחפש זה את זה, נתקלים בחפצים שונים ובקירות, מועדים ונופלים. יבבות הפחד מתמזגות בצעקות הכאב. הבלבול גדול!

"ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות י', כ"ג). האור מלווה את הישראלי גם כאשר הוא נכנס לבית מצרי השרוי בחשכה. אור וחושך – שני ניגודים – משמשים בערבוביה, ומוכיחים כי הקב"ה הוא הקובע מי ייהנה מהאור ומי לא.

בזמן שמצרים היתה שרויה בחושך כבד ובעלטה, היה באפשרות בני ישראל לברוח מבלי שאיש יעצור אותם. אך הם לא יצאו ממצרים, כי פרעה עדיין לא למד את הלקח: שכולם עושים את רצון הקב"ה - הצדיקים מרצונם, והרשעים בעל כורחם. ביציאת מצרים רצה הקב"ה שפרעה ישלחם ולא שבני ישראל יצאו מעצמם.

במכת חושך לקו חלק מבני ישראל שלא היו ראויים להגאל ולקבל את התורה. היו אלו רשעי הדור שלא רצו לצאת ממצרים. 

מכת חושך היתה ההזדמנות לאבדם מן העולם. ואכן מיליוני אנשים – ארבע חמישיות מבני ישראל מתו בשלושת ימי האפלה הראשונים! בכיות האבל של בני ישראל נבלעו בתוך הרעש והמהומה ששררו במצרים באותם ימים, כך שהמצרים לא חשו במאומה. גם לאחר שהסתיימה המכה, לא חשו המצרים בחסר הגדול, בגלל הטראומה העמוקה שהותירה המכה.

במשך שלושה ימים הם מגששים באפילה הנוראה בפחד עצום ובבלבול, וכל רגע שעובר נראה כמו נצח. לפתע האפילה נעשית סמיכה יותר ויותר, אי אפשר לזוז! כל אחד נותר "קפוא" במשך שלושה ימים בתנוחה בה היה. העומדים לא יכלו לשבת, היושבים לא יכלו לעמוד, השוכב לא הצליח לקום, המתכופף לא הצליח לזקוף, מי שפשט יד או רגל לא יכול היה להחזירם. פיותיהם נסתמו ולא יכלו לדבר ולקרוא לעזרה. חושך סמיך. כל אחד נמצא לבדו! בלי אפשרות לתקשר עם השני. בודד בתוך השקט האיום. 

מתוך הדממה, נשמעו צעדי אדם בטוחים, היה זה אדם שכנראה רואה כרגיל. הפסיעות ממשיכות לכיוון ארון הבגדים, אז נשמע קול חיטוט. "חוצפה!", זועם המצרי, "גנב ניצל את חוסר האונים שלי והחליט לפלוש לביתי!" אולם אין לאל ידו לעשות מאומה. הוא שומע כיצד נפתחת מגירת חפצי הערך, ולאחר שכנראה רוקנה, נשמעות הפסיעות מתרחקות מן הבית. איזו השפלה! לסבל הגופני נוסף גם סבל נפשי איום. 

מי הוא אותו 'חטטן' אלמוני? היו אלה בני ישראל, אשר הסתובבו בין בתי המצרים, וכך גילו את כספם, זהבם, תכשיטיהם וכל כלי הערך שלהם. הם לא לקחו מאומה, אך לפני צאתם ממצרים, ידעו בדיוק מה לבקש. 

לאחר שלושה ימים של סיוט מתמשך, נהיה לפתע אור גדול! המצרים משפשפים את עיניהם הכואבות, זמן רב לקח להם להתרגל לאור. הגוף שקפא במשך שלושה ימים, כאב עם כל תזוזה, קלה ביותר!

עם סיום המכה כאשר האור והחושך חזרו לסדרם, קרא פרעה למשה ואמר לו שילכו לעבוד את ה'. עוצמת ההלם של מכת חושך השפיעה עליו עד כדי כך שפרעה ביוזמתו אמר לשלוח את בני ישראל. בתנאי שכל אחד ייקח רק שה או שור אחד, שאר הצאן והבקר יישארו במצרים. משה אינו מקבל את התנאים ומודיע: כל מקננו ילך עמנו, כי איננו יודעים כמה קורבנות נצטרך להקריב, לכן לא רק שניקח את מקננו, אלא שגם אתם תתנו לנו צאן ובקר!

כשמוע פרעה דיבורים כאלה, משנה הוא מיד את דעתו. רותח מזעם הוא מאיים (שמות י', כ"ח): "לך מעלי! הישמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות!"

עונה לו משה: יפה דברת, אני לא אבוא עוד אליך, אלא אתה וכל השרים תשתחוו לפני ותתחננו כי נצא מכאן

מכת בכורות

המצרים שמעו את ההתראה של משה (שמות י"א, ד'-ו'): "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה..." הם נחרדו חרדה גדולה וחיפשו עצות להציל את בכוריהם. מה עשו? שלחו את הבכורים לישון בבתי בני ישראל, כך קיוו שינצלו מן המכה. היו אחרים שבטחו בעבודת הכוכבים שלהם, ושמו את בכורם בבית אלילם כדי שישמור עליהם. והיו שהבריחו את בכוריהם אל מחוץ לגבולות מצרים.

הבכורות חרדו מאוד לגורלם. הם באו לאבותיהם וטענו: כל מה שהזהיר משה עד עכשיו התקיים. כעת הוא אומר: "ומת כל בכור בארץ מצרים", הבה נוציא את העברים האלו מביננו, כי אם לא, נמות. ענו להם האבות: יש לנו עשרה בנים, ימות אחד מהם ולא נוציא את העברים האלו! ענו הבכורות: נלך לפרעה, שהוא בכור, אולי יחוס על נפשנו ויוציא את ישראל. הלכו אל פרעה ושטחו לפניו את בקשתם. כעס עליהם פרעה והוציא פקודה שישברו את שוקיהם של אותם בכורים. אמר: אפילו אמות, לא אוציא את ישראל לחרות! מיד יצאו הבכורות, ומרוב פחדם וכעסם פתחו במלחמה נגד אבותיהם, והרגו מהם שש מאות אלף איש!

ליל ט"ו בניסן. בני ישראל אוכלים את קורבן הפסח בשמחה גדולה, ופרעה פנה לישון למרות היותו בכור ואף היו לו בנים בכורים. בחוצות העיר מתנהלים קרבות עזים בין הבכורות לאבותיהם. בחצות הלילה בדיוק התחלפו צעקות המלחמה בזעקות שוד ושבר! לשמע הזעקות הנוראיות הפורצות מכל כיוון, קם פרעה בבהלה משנתו, וצעק צעקה גדולה ומרה, הלוא אף הוא בכור!!! מה יהיה??

כל הבכורות שישנו בבתי ישראל, הבכורות שנסו ממצרים, וכמובן גם הבכורות שישנו בבית אליליהם - מתו. רק שני בכורים נצלו: פרעה – כדי שיראה את סופם של המצרים בקריעת ים סוף, ובתו בתיה – בזכות תפילתו של משה רבינו!

לתדהמתו מגלה המצרי כי יש בביתו יותר ממת אחד! זכרים ונקבות, גם אשתו המעוברת (שעוברה היה בכור) הפילה את וולדה. כיון שניתנה רשות למשחית להשחית, מתה גם האישה בעצמה. מה זאת? תוהה במר ליבו. מדוע? זו טעות! הרי לא כל אלו שמתו היו בכורות (לדעתו)? מתוך בכיו הסוער ויללותיו, הוא נזכר לפתע שבכורו האמיתי נמצא בבית ישראל. הוא רץ לשם, מנסה להתעודד בתקווה שאולי הוא נותר בחיים. ככל שהוא מתקרב אל הבית, הוא שומע קולות של ניגונים עליזים. על מה השמחה הגדולה? מי חוגג בשעה שאני שרוי באבל ובחרדה? ואז הוא נזכר שבני ישראל השנואים מסיימים את סעודתם על אלילו השה לאחר ששחטוהו וצלוהו. כעת הם זורים מלח על פצעיו, ושמחים לאידו! הוא חורק שיניים ונוקש על הדלת. אין קול ואין עונה, שקועים הם בשמחתם ושירתם. כאשר המצרי לא זוכה למענה, הוא מתפרץ לבית ללא רשות. בקול מתוח הוא שואל: "היכן בני??", אך כשרואה ששאלתו אינה נענית, הוא ממהר לחדר השנה. שוד ושבר! בכורו מוטל מת על המיטה! דמעות זולגות על לחייו, צורבות בכאב חד, כשהוא מרים את בנו המת בידיו הרועדות וחוזר לביתו שבור ואבל.

המצרי מתאבל על בנו בכורו, על יתר ילדיו, שמשום מה מתו גם הם, על אשתו ועל אביו, שהיה אף הוא בן בכור. הבכור היה אחד מאלילי מצרים. כאשר היה הבכור מת, קברוהו בבית כדי שתישאר השפעתו על צאצאיו. היו מצרים שחקקו את דמות בנם בכורם בקירות הבית. והנה במכת בכורות נסדקו והתפוררו אותן צורות. פרט זה היה קשה להורים כאילו אותו היום קברו את בכורם.

שבור ורצוץ רוצה המצרי לפנות לאלוהיו, אך אל מי יפנה? הבכורות מוטלים לפניו מתים. היאור איכזב כבר מזמן, השה הוכח כחסר יכולת, לאחר שנצלה ונאכל רק לפני מספר שעות. ברוב יאושו הוא מחליט לפנות אל אלילי הזהב והכסף, אך אבוי! כולם נמסו. גם אלילי האבן נימוחו. אלילי העץ הרקיבו והתליעו! כך אבדו באותו לילה כל אליליהם של המצרים, חוץ מאליל אחד בשם "בעל צפון" שנשאר כדי להטעותם.

פרעה בארמונו, שרוי באבל כבד על מיתת בנו בכורו העומד להיות יורשו. פחד מוות אוחזו ביודעו שאף הוא בעצמו בכור! החשש והפחד שמא ימות, מאלץ אותו ללכת בעצמו לחפש את משה רבינו.

כל עוד רוחו בו הוא מגיע לארץ גושן. אווירת השמחה השוררת שם, לא נוגעת כלל ללבו. היכן גר משה רבינו? זאת לא ידע, הן מעולם לא ביקר בביתו. בפחד גדול הוא נוקש על הדלת הראשונה, אך קולות החגיגה הרמים גוברים על קול דפיקותיו. אפילו אחרי שהוא מזדהה כפרעה – מלך מצרים –  לא יוצא איש לכבודו, כי מלך מלכי המלכים ציווה שלא לצאת מפתח הבית עד בוקר!

לאחר חיפושים מייגעים הוא מוצא את משה ונופל לרגליו, (שמות י"ב, ל"א): "קומו צאו מתוך עמי, גם הגברים, גם הטף, לכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם, גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי". משיב לו משה: "הגנבים אנחנו, כי נצא בלילה? ה' אלוקינו ציוונו כי לא נצא החוצה בלילה הזה, כי רצונו להוציאנו בגלוי, ביום! אל תדאג, אתה תחיה עד שתראה את אובדנה המוחלט של מצרים".

באותו הלילה לאחר חצות לא ישן אף אחד במצרים. כל אותו הלילה היו ישראל אוכלים ושותים, שמחים ומהללים את הקב"ה בקול גדול, והמצרים צועקים במר נפשם על האסון שפקדם.

זו היתה מכת בכורות, האחרונה והקשה שבעשר המכות שהיכה ה' את מצרים. מכה זו שברה כליל את גאונם של המצרים והוכיחה את אפסות אליליהם. מכאן ואילך צועד עם ישראל קוממיות לקראת גאולתו השלמה. 

ניסי קריעת ים סוף

הקדוש ברוך הוא חפץ לעשות את הניסים במעטה של דרך הטבע, לכן שלח רוח קדים עזה שנשבה כל אותו הלילה, כך שיהיה מקום לתלות את בקיעת הים ברוח זו.

מלבד הניסים שנעשו לישראל במצרים, הם חוו חמישים ניסים נוספים בים סוף. הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בהשגחה פרטית ומשלם לכל אחד כפי שראוי לו, וכך נהג גם בקריעת ים סוף.נתאר את קריעת הים ואת הניסים שנעשו בה:

שבעה ענני כבוד הקיפו את בני ישראל בצאתם ממצרים. ארבעה עננים מכל ארבעת הצדדים – מזרח, מערב, צפון ודרום. ענן נוסף עמד מעליהם כדי להגן עליהם מפני השמש ומהרוחות; ענן אחד עמד גם תחתיהם כדי שרגליהם לא תיפגענה מקוצים, מנחשים ומעקרבים ומשאר מזיקים שהיו במדבר, והענן השביעי הלך לפניהם, מורה להם את הדרך במדבר ומיישר את ההרים הגבוהים ואת הגבעות למישור, כדי שלא יקשה עליהם להמשיך בדרכם.ישראל התהלכו במדבר בתוך קופסת העננים כבתוך ספינה. אחד ממקומות חנייתם נקרא בשם "סוכות", כי ישבו שם על מי מנוחות, ודומה היה שיושבים הם בסוכה מוגנת.

בכל לילה הלך לפניהם עמוד אש והפיץ אור בהיר כאור יום, עד שלא היה הבדל בין יום ללילה. רוח צפונית לא נשבה במשך כל ארבעים השנים שהלכו בני ישראל במדבר, כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד.

הקדוש ברוך הוא הכניס בלב פרעה ועבדיו מחשבה לרדוף אחרי בני ישראל, מהלך בלתי נתפס בהיגיון אנושי; במכת בכורות קם פרעה באמצע הלילה, קרא למשה ולאהרון והתחנן לפניהם שיצאו במהרה מארצו. הוא אפילו לא נתן להם זמן להכין לעצמם צידה לדרך. גם המצרים ביקשו מישראל לצאת, כי חששו שימותו גם הם מהמכה הנוראה. כיצד ייתכן אפוא שתוך כמה ימים נהפך ליבם, והם שכחו את כל המכות שקיבלו בעבר?

אכן, הקדוש ברוך הוא פעל שלא כדרך הטבע ונתן בלב המצרים רעיון זה כדי להענישם במידה כנגד מידה ולהטביעם בתוך הים. זאת ועוד, הבורא הקל עליהם את הרדיפה כדי שיראו שמעשיהם מצליחים ולא ייסוגו אחור, ובעת הרדיפה אף לא אחד מן המצרים התעייף או נכשל בדרך אף שנסעו במהירות. כמו כן מן הנמנע היה שמתוך חייל כה גדול לא יחלו חלק מהאנשים בעמל הדרך, ובפרט המלך והשרים שמפונקים היו ורגילים לנוח כשעבדים עומדים לפניהם לשרתם; אך הקדוש ברוך הוא סיבב שלא יראו סימן רע של חולי או חולשה, כדי שלא יחזרו בהם מהרדיפה. כל אלו שיצאו ממצרים הגיעו לים סוף בריאים ושלמים על רכבם ועל סוסם, שכתוב: "כל סוס פרעה ופרשיו וחילו" (שמות י"ד, כ"ג), כי כולם מיועדים היו לטבוע בים.

בליל שביעי של פסח סר עמוד הענן ההולך לפני ישראל ונעמד מאחוריהם. הוא היה חציו מואר וחציו חשוך; החצי החשוך פנה כלפי המצרים והחצי המואר פנה לישראל. החושך היה ניתן למישוש. המצרים שישבו לא יכלו לעמוד, ואלו שעמדו לא יכלו לשבת. קרן אור הבליחה מדי פעם מכיוון מחנה ישראל, והיו המצרים רואים את ישראל אוכלים ושותים ושמחים, בעוד הם לא יכולים אף לזוז ממקומם. כך קיבלו המצרים את עונשם על ששעבדו את ישראל בעבודת הפרך בעוד הם יושבים ונהנים.

בהמשך ירו המצרים חיצים וחניתות לעבר בני ישראל. המצרים מנו חיל גדול מאוד – כנגד שלוש מאות מצרים היה יהודי אחד. בדרך הטבע אפילו היה כל מצרי זורק רגב אדמה אחד – היו קוברים את ישראל חיים, וכל שכן בחניתות ובחיצים שזרקו כעת; אך הקדוש ברוך הוא עשה נס, והענן החוצץ בין המחנות הגן על ישראל והם לא נפגעו כלל, ולא עוד אלא החזיר את החיצים כלפי המצרים.

בשעה שנכנסו בני ישראל לתוך הים, והמים הגיעו עד לאפם, חולל הקדוש ברוך הוא את נס קריעת ים סוף. בתחילה קפאו המים והתייבשו בציווי ה', ואחר כך נקרע הים. זהו הסבר הכתוב: "וישם את הים לחרבה וייבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א). המילה "וייבקעו" מעידה על דבר מוצק, משום שבשעת קריעת הים היו מימיו כקרח מוצק.

בשעת בקיעתו השמיע הים קול חזק כנהמת הארי בקצפו, והיה קולו הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו.

נאמר "וייבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א), ולא נאמר "וייבקע הים", לרמז שכל המים שבעולם – גם מי הנהרות, הבורות והבארות, המים שבכלים ואף המים שהיו מעל הרקיע ומתחת לתהומות – כולם נבקעו.

כשראו אומות העולם בכל הארצות כי נחלקו המים, נכנס פחד גדול בליבם: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד" (שמות ט"ו, י"ד- ט"ו). הנס התפרסם בכל העולם.

מי הים  נחלקו לחלקים, ויצרו שנים עשר שבילים בתוך הים, שביל מיוחד לכל שבט . זה שאמר הכתוב: "לגוזר ים סוף לגזרים, כי לעולם חסדו" (תהילים קל"ו, י"ג), וכן נאמר בשירת הים: "זה א-לי ואנווהו" (שמות ט"ו, ב'), ז"ה בגימטרייה עולה י"ב.

הים לא נבקע בבת אחת לכל רוחבו, אלא נפתח קמעה קמעה ככל שנכנסו בני ישראל לעומק הים. זאת כדי שיהיו עיניהם תלויות ומצפות לרחמי שמיים ויתחזקו במידת הביטחון בה'.בזמן שעברו ישראל בים, התייבשה קרקעיתו ונעשתה מוצקה כמו מעולם לא היו שם מים, רמז לכך בפסוק: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".קרקע הים שהתייבשה לא נעשתה גוש אחד, היא הייתה כפסיפס של אבני שיש. כיוון שכך, נעשו המים חלקים חלקים והיה צורך לשבר ולפורר אותם. על כך נאמר: "אתה פוררת בעזך ים" (תהילים ע"ד, י"ג)."קפאו תהומות בלב ים" – אלו המקומות העמוקים שבהם קפאו המים ונשארו במקומם, עד שבני ישראל יכלו ללכת עליהם כמו הייתה זו אדמת מישור. בני ישראל לא הלכו בים מקצה אחד למשנהו, אלא נכנסו בצד אחד והלכו מעגלית עד שיצאו באותו צד במקום אחר, משום שהים נבקע בצורת קשת. צורת בקיעה זו זירזה את טביעת המצרים במים.

כדי להראות את חיבתו לבני ישראל, פעל הקדוש ברוך הוא שהמים ייעשו כמין כיפה מעל ראשיהם. הקירות שהפרידו בין שביל לשביל נעשו כאבני ספיר וכיהלומים זכים, ונראו כחלונות כדכוד (אבן יקרה). אנשי כל שבט ראו את השבטים המקבילים להם, כי עמוד האש שהלך לפניהם האיר להם, ואורו השתקף על הכתלים. נאמר: "חשרת מים עבי שחקים" (שמואל ב', כ"ב, י"ב); מצבורי המים האירו כמו עבים זכים הנמצאים ברקיע, שאור החמה שמאחוריהם מקרין עליהם והם מאירים את העולם.

כשעברו בני ישראל את הים, החלו ילדיהם לבכות שהם רוצים לאכול; מיד זימן להם הקדוש ברוך הוא אילנות מלאים בפירות שצמחו משני צידי השביל שלהם כדי שישביעו רעבונם. לכך אמר הכתוב: "ויוליכם בתהומות כמדבר" (תהלים ק"ו, ט'), כמו שבמדבר הכין להם ה' הכול, ולא היה חסר להם דבר בכל ארבעים השנים, כך גם כשהלכו בתהומות הים לא חסרו דבר.הקדוש ברוך הוא עשה את הים לישראל כבית בשמים המשיבים את נפש האדם, שכתוב "ים ישים כמרקחה" (איוב מ"א, כ"ג). ה' הפיח רוח מגן עדן ומשם באו הריחות הטובים; הוא שאמר שלמה המלך בשיר השירים: "עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו" (שיר השירים ד', ט"ז).

מהים יצאו מים מתוקים ובני ישראל שתו מהם, ואילו המצרים הסובלים מצמא – התעלפו. היו כאן שני ניסים, נס בתוך נס: הראשון, "ההופכי הצור אגם מים" (תהילים קי"ד, ח') – המים שהם נוזלים, הפכו לצור ונעשו כהרים רמים מימינם ומשמאלם של בני ישראל. הנס השני: "חלמיש למעינו מים" (שם), אחרי שהפכו לצור חזרו ונהיו למעין מים מתוקים.

"וברוח אפך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים" (שמות ט"ו, ח') – המים המתוקים הנקראים נוזלים נותרו תלויים באוויר ולא נפלו לארץ כטבעם. רק לאחר שסיימו ישראל לשתות מהמים המתוקים, הם קפאו ונערמו שוב. קרקע הים פלטה גם ירקות, והבהמות הרבות של ישראל ניזונו מהם.

היו חלשים וזקנים בבני ישראל שבדרך הטבע היו צריכים להתעכב כאשר עברו את הים, אבל הקדוש ברוך הוא עשה להם נס והקל עליהם את הדרך, והם הצליחו לעבור את הים כבר באותו הלילה. עליהם נאמר: "ישלח ממרום ייקחני, ימשני ממים רבים" (שמואל ב', כ"ב, י"ז), הדרך הייתה קלה עבורם כאילו לקחם אדם והוציאם בידו מן המים.

מי הים התייצבו לגובה מימינם ומשמאלם של בני ישראל כאילו היו צוקים גבוהים ורמים, זה שכתוב: "נצבו כמו נד" (שמות ט"ו, ח'). הם ניצבו בגובה רב ונראו למרחוק, עד שכל אומות העולם ראו אותם וכל המלכים והנסיכים נבהלו מפניהם: "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען".

הרוח שנשבה עשתה שתי פעולות סותרות; מצד אחד היא הקפיאה את המים לבני ישראל, ומצד שני היא הפשירה את המים כדי להטביע את המצרים. יד ה' עשתה את שתי הפעולות הסותרות בו זמנית, כנס בתוך נס.הקדוש ברוך הוא עושה ניסים רבים, והם לבושים בדרך הטבע, כדי שיישאר לאדם כוח הבחירה גם כשהוא רואה נס. לכן נמשכה הרוח החזקה כל היום וכל הלילה, ומכוחה החזיקו המים מעמד ולא נפלו מטה.המצרים רדפו אחרי ישראל ונכנסו לתוך הים. גם כאן נעשה נס גדול; עיניהם של המצרים התעוורו, והם סברו כאילו הים הוא המדבר. בדרך הטבע היה עליהם לחזור לאחוריהם כשהגיעו לשפת הים, שהרי ידעו שהנס נעשה לישראל בלבד, אך הכתוב אומר: "וחיזקתי את לב פרעה" (שמות י"ד, ד'); הקדוש ברוך הוא רצה להענישם מידה כנגד מידה על שהטביעו את ילדי ישראל ביאור.גם את חוש השמיעה איבדו המצרים, ולא שמעו את קול הים בהמונו; הם גם לא חשו בריח הים כי התבטל מהם גם חוש הריח. הם איבדו גם את חוש המישוש, ולא חשו שהקירות שהם נתמכים בהם הרי הם מי הים הקפואים. אבנים רבות נפלו עליהם והרגו אותם.המצרים נעו כעטלפים, ולא הבחינו שהם נכנסים לתוך הים. בחשכה הסמיכה ששררה הם חשבו שבני ישראל הולכים על שפת הים ולא בתוכו.כשהאיר הבוקר והואר העולם, ראו המצרים את המצב וחשכו עיניהם. פחדם היה גדול, הם נותרו תקועים בתוך הים באין מוצא.עמוד הענן הפך עתה את כל המצולה לטיט, והמצרים טבעו בו. הייתה זו מידה כנגד מידה על שהכריחו את בני ישראל להתבוסס בטיט בעת עבודת הפרך.

בהמשך ירד עמוד האש וחימם את קרקעית הים, עד שפרסות הסוסים של צבא מצרים נשמטו מרגליהם. לכן אומר הכתוב: "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן" (שמות י"ד, כ"ד); ה' העניש את המצרים הן בעמוד הענן שהפך את קרקע הים לטיט, והן בעמוד האש שהרתיח את הטיט.כשנפלו המצרים לים, נעשתה הקרקע מוצקה, והם נפגעו ממנה. גם המים שנערמו מעליהם, מימינם ומשמאלם התקרשו וקפאו כאבנים ונפלו על ראשיהם. זהו: "שיברת ראשי תנינים על המים" (תהילים ע"ד, י"ג), לפי שהמים התקשו כאבנים, נשברו ראשיהם של המצרים.בנוסף הומטרו על המצרים מן השמיים אבנים וגחלים של אש ושל ברד. גם החיצים שהטילו המצרים על ישראל חזרו אליהם ופגעו בהם, שנאמר: "וישלח חיצים ויפיצם" (שמואל ב', כ"ב, ט"ו).ה' הסיר אופן אחד ממרכבותיהם של המצרים. כשראו המצרים את הרעה הממשמשת ובאה עליהם הם רצו לחזור ליבשה, אבל הרכב שהיה מחוסר אופן נסחף ונגרר לכיוון הנגדי. בכל מקום שמצרי היה בורח היו המים רודפים אחריו ומטביעים אותו. המצרים ניסו להיעזר בכישוף כדי לצאת מן הים, וכבר התחילו לצאת, אלא שאז אמר שרו של הים: 'כלום אפשר שפיקדון שמסר הקדוש ברוך הוא בידי, אתננו לצאת?'. מיד החלו הרכבים מתהפכים מצד אל צד ומפילים את הרוכבים לתוך המצולות.רוב המצרים נפלו מהמרכבות ולא יכלו להתרומם. ממה שנאמר "וינהגהו בכבדות" (שמות י"ד, כ"ה) אנו למדים כי הם נעשו כבדים כעופרת ולא יכלו לזוז ממקומם עד ששקעו במצולות.בשירה נאמרו שלוש לשונות: "ירדו במצולות כמו אבן" (שמות ט"ו, ה'), "צללו כעופרת" (שמות ט"ו, י'), "יאכלמו כקש" (שמות ט"ו, ז'). הרשעים הגמורים היו צפים למעלה כמו קש והמים טלטלו אותם במשך זמן רב עד שטבעו. הבינוניים ירדו כמו אבן, והיטלטלו גם הם, ואלו שהיו פחות רשעים צללו כעופרת וסבלו פחות.מן ההיגיון שהמצרים שטרם נכנסו לים יברחו ויחזרו ליבשה כשראו שהמים מאיימים להציף אותם; אבל בדרך נס הם נסו לתוך הים. אלו שכבר היו בים ניסו לחזור לאחוריהם, אך הסוסים שלהם לא רצו לחזור. אדרבה, הם נכנסו לתוך המים בכוח, כאילו דרבנו אותם להתקדם לכיוון הזה, וכך הטביעו את הרוכבים. היו גם מצרים ששקעו בבוץ ולא יכלו לזוז ממקומם.בנוהג שבעולם, מים קפואים נמסים לאט לאט, ואילו כאן המים נמסו בבת אחת והטביעו את המצרים כאילו לא היו קפואים מעולם. זהו שאמר הכתוב: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות י"ד, כ"ז). הים היה חזק ומוצק כצור כשישראל עברו בו, ומיד נמסו המים, והים שב לאיתנו, כך ששום מצרי לא ניצל זולת פרעה.שלושה מיני מקומות היו בים: האחד נקרא "ים סוף", והוא מקום לא עמוק. השני נקרא "מצולות", והוא מקום עמוק יותר, והשלישי נקרא "תהומות", והוא העמוק מכולם. הקדוש ברוך הוא רצה להעניש את המצרים ולהתיש את כוחותיהם, שלא יהיה להם מנוח אף לרגע אחד. אחרי שהם טבעו בים סוף הוא סיבב אותם במצולות, ומן המצולות הם נפלו לתהומות. התהום בלעה את רובם, כנאמר: "נטית ימינך תבלעמו ארץ" (שמות ט"ו, י"ב).המים שבו לאיתנם וסגרו את הים מד' רוחותיו. והנה נשמע במרום קטרוג של שר מצרים, שטען: אלו עובדי עבודה זרה, וגם אלו עובדי עבודה זרה!, ובני ישראל נכלאו כעת בתוך הים והיו בסכנה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבון העולמים, מה יעשו ישראל כדי להינצל?" אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אני אעשה להם נס". כך הרים הקדוש ברוך הוא את בני ישראל והם היו תלויים ומרחפים באוויר עד שבאו ליבשה. זהו שאמר הכתוב: "ישלח ממרום ייקחני, ימשני ממים רבים".היו בישראל מחוסרי אמונה שהמרו את פי ה' למרות כל הניסים שחוו בתוך הים, באומרם: "מה התועלת בקריעת ים סוף, הרי ייתכן שכשאנו נצא מן הים מצד אחד, יופיעו המצרים בצד השני". עליהם נאמר: "וימרו על ים בים סוף, ויושיעם למען שמו" (תהלים ק"ו, ז'-ח'), כיוון שלא היו ראויים לנס הושיע ה' אותם למען שמו הגדול.הקדוש ברוך הוא ציווה שארץ מצרים תתרומם למעלה, כדי שאלו שנשארו שם יראו במפלת המצרים בים. תגובת המצרים שנשארו במצרים הייתה: "ויאמר מצרים, אנוסה מפני ישראל" (שמות י"ד, כ"ה). אומנם גם הם נענשו בדומה לחבריהם שבים; הים יצא מגבולו והגיע עד למצרים כדי להטביע את המצרים שנשארו במצרים. כולם נוכחו לראות שיד ה' פועלת נגדם שלא כדרך הטבע.המצרים לא מתו בתוך הים, הם היו עדיין חיים כשפלט אותם הים. הדבר נעשה כדי שיראו המצרים במו עיניהם שכל בני ישראל ניצלו מן הים, והדבר יסב להם צער גדול.הדבר נעשה גם בשביל ישראל, כדי שיזהו את אויביהם ויכו אותם על כל מה שעוללו להם בהיותם במצרים. בעבודת הפרך שבמצרים היו הנוגשים המצריים ממונים על השוטרים היהודים, והיכו אותם על כל לבנה שחסרה ממכסת הלבנים. כעת בא כל נוגש על עונשו, וקיבל את המגיע לו מהשוטר היהודי,

ורק אז נפח את נשמתו.ישראל גם ראו כעת את השר העליון של מצרים מת, שכתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". המילה "מת" נאמרה בלשון יחיד, כי היא מוסבת על שר מצרים. היה זה נס גדול, כי בדרך כלל אין לבשר ודם כוח לראות מלאך שהוא רוחני.

פרעה ניצל מנחשול המים. היה נס גדול בהצלתו; הוא צעד בראש עמו כך שהמים שחזרו לאחוריהם פגעו בו תחילה, והוא היה אמור להיפגע יותר מכולם. אומנם הוא ניצל, כדי שיודיע ויפרסם לכול את גדלות ה'. זאת ועוד, פרעה שב בתשובה בהיותו בתוך הים, וכנגד מה שאמר תחילה: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ט"ו, י"א), אמר עתה: "מי כמוך בא-לים ה'", בתיבת "מי" שבה מרד, בה גם שב בתשובה.הקדוש ברוך הוא סיבב שהוא לא שב למצרים אלא הגיע לנינווה כדי שיחזירם בתשובה ברבות הימים.בני ישראל היו עשירים מאוד מהכסף שהרוויחו במכת דם, מהרכוש שלקחו כשיצאו ממצרים, ומהאוצרות שאסף יוסף ונמצאו להם לפני פי החרות. לגודל הנס, ניצל כל רכושם, והם לא איבדו בים אפילו שווה פרוטה.

ביציאתם ממצרים לקחו בני ישראל את רכוש העם המצרי, ומן המלכות הם לא נטלו מאומה. כשיצאו לרדוף אחרי בני ישראל, קישט פרעה את כל הסוסים באבנים טובות ומרגליות ומילא את הרכב בכסף וזהב. מטרתו הייתה להגביר למצרים את המוטיבציה לרדוף אחרי בני ישראל ולנצחם. את כל הטוב הזה נחלו ישראל כעת; הקדוש ברוך הוא גזר על השר של הים שיפלטו המים את המצרים עם רכביהם המלאים בכסף, בזהב ובאבנים טובות ומרגליות וכל השפע הגיע היישר לידיהם של ישראל.

נאמר בשיר השירים: "תורי זהב נעשה לך, עם נקודות הכסף" (שיר השירים א', י"א); כשם שיש הבדל גדול בין ערך הזהב לכסף, כן היה ההבדל בין הרכוש שנטלו עכשיו, לבין זה שנטלו קודם לכן. הרכוש ממצרים היה נחשב כנקודות כסף לעומת ביזת הים הדומה לתורי זהב – שורות של תכשיטי זהב. כל סוס היה טעון בעשרת ריבוא זהב ואף יותר

הכתוב: "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות ט"ו, א'), רומז לאבות ולשבטים. במעמד זה העיר ה' את שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב וכן את כל י"ב השבטים, והעמידם על שפת הים כדי שיחזו בכל הניסים שנעשו לישראל. גם הר המוריה נעקר ממקומו והוצב שם כדי שיזכיר את זכות העקידה.כל בני ישראל זכו למעלת נבואה ואמרו שירה עם משה רבינו; גם הילדים עלו לדרגת נביאים ואפילו עובר במעי איימו אמר שירה . כל אחד ואחד מבני ישראל השיג אף מה שלא השיגו נביאים כיחזקאל שראה מראות אלוקים.

נבואה מצריכה הכנה רבה ודעת מיושבת גם למי שמורגל בנבואה, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. והנה כאן, בני ישראל מנו רבבות והם אף לא הכינו עצמם להיות ראויים לנבואה; אדרבה, הם היו עייפים ומלאים צער. אף על פי כן הם זכו לנבואה במעמד זה, ואמרו כולם את השירה בנוסח זהה.בשעה שהתחיל משה לומר: "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים", ענו כל ישראל ואמרו: "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה, זה א-לי ואנווהו אלוקי אבי וארוממנהו. ה' איש מלחמה ה' שמו".



הניסים שנעשו בזמן קריעת ים סוף מודיעים אפוא קבל עם ועולם על גבורתו של ה' ועל אהבתו הגדולה לבניו.



שלח לחבר
נתקבלו 1 תגובות
פתיחת כל התגובות
🗨
  הוסף תגובה
מעולה !!!

נושאים ראשיים
מתמודדים
  • קורונה
  • העצמה אישית
  • בריאות ותזונה
  • תהילים
  • תוכניות רדיו
  • פעילות ערכים
  • מושגים ביהדות
  • מוזיקה יהודית
  • יהדות וחברה
  • זהות יהודית
  • הטיפ היומי
  • מיסטיקה וקבלה
  • מדע ויהדות
  • זוגיות
  • תפילה
  • פלאי גוף האדם
  • סיפור לשבת
  • פיתוח האישיות
  • פרקי אבות
  • אקטואליה יהודית
  • טעמי המצוות
  • בין ישראל לעמים
  • שבת
  • פרשת השבוע
  • אמונה ובטחון
  • חינוך ילדים
  • חגים ומועדים
    ראש השנה
  • יום הכיפורים
  • צום גדליה
  • סוכות
  • שמחת תורה
  • חנוכה
  • עשרה בטבת
  • ט``ו בשבט
  • פורים
  • פסח
  • ספירת העומר
  • יום השואה
  • יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
  • יום העצמאות
  • ל``ג בעומר
  • יום ירושלים
  • שבועות
  • בין המצרים
  • ט` באב
  • ט``ו באב
  • חודש אלול
  • השקפה ואמונה
  • תרומות |  אודותינו |  צור קשר |  קורונה |  שאלות ביהדות |  סדרות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
    משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכניות רדיו  |  תהילים |  אקטואליה וחדשות |  בריאות ותזונה |  העצמה אישית |  קורונה |  מתמודדים |  נושאים:  
    RSS |  נוספים: