בס"ד                                                                                                            דוד ברוורמן

בכבוד

     הרבי בעל ה"אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע צעד לביתו בחזרה מהתפילה. מסלול ההליכה עבר דרך רחוב חנויות תכשיטי היוקרה. ופתאום עצר האדמו"ר את ההליכה המהירה, ביקש מהגבאי לעצור בתחילת הרחוב, ונכנס בגפו לאחת החנויות. בעל החנות עזב הכול וניגש בהתרגשות לקבל את פניו, לא בכל יום נכנס אדמו"ר כה מפורסם לחנותו, הרי הצדיק יכול היה להזמינו אליו הביתה  והיה נענה בחפץ לב.

הרבי ביקש לרכוש שעון יוקרתי לרבנית. המוכר הציע כמה שעונים, אך הרבי הפתיע: "אולי ישנה אישה בחנות? אינני יודע לכוון אל הטעם הייחודי של רעייתי ואולי אישה שעובדת כאן תוכל לסייע"? אשת בעל החנות ניגשה ברטט והמליצה על שעון אצילי שיכול להתאים לרבנית הנכבדה. הצדיק אישר ואמר: " זו תביעת עין של מומחית, יש לה טעם מיוחד במינו, בטוחני שהרבנית תהיה מאושרת". הוציא הרבי מהכיס חבילת שטרות מכובדת ועזב את החנות.

כשנפגש הרבי עם הגבאי ונתן בידו את השעון. הרהר הגבאי לעצמו, לשם מה זקוק הרבי לשעון  עבור הרבנית, והרי  רק  לפני חודשיים היא קנתה שעון חדש?! מה א"כ הסיבה המצדיקה קנייה יקרה שכזו"?

הרבי, שקרא את מחשבותיו, הסביר : "אגיד לך את האמת, הרבנית,  אכן, אינה צריכה את השעון, ולי גם אין כסף לרכוש מתנה יקרה כזו. אך אמש עברתי ליד החנות ושמעתי צעקות נוראות. בעל החנות גער באשתו והשפילה עד עפר: 'את לא שווה כלום. כבר שלושה שבועות לא מכרת שעון אחד. בשביל מה את כאן בכלל '?! רציתי להשיב את כבודה האבוד של אותה אומללה, לייקרה בעייני בעלה, ובכך ולהשיב את ה"שלום בית" למקום.

ממוצאי יום טוב ראשון של חג, זכינו להתחיל במצווה המיוחדת של "ספירת העומר". ימים אלו אמורים היו להיות ימי שמחה, מהיפים ביותר בשנה. מדי ערב אנו סופרים את הימים לקראת "חג השבועות" ומתמלאים בערגה לקראת "יום חתונתו זה מתן תורה". הספירה מבטאת כמיהה, כיסופים וערגה,  לקראת היום הגדול.  ידועים הם דברי הרמב"ן בפרשת אמור, (כ"ג, ל"ו) כי הימים הללו שבין פסח לעצרת הם כעין תקופה מקודשת של חול המועד בין שני החגים. זאת הסיבה שבחג הסוכות קבעה התורה חג שני ונפרד של "שמיני עצרת", ואילו בפסח לא קבעה כן, חג השבועות – שנקרא בלשון חכמים "עצרת" - הוא כעין "שמיני עצרת" של חג הפסח וכל ימי הספירה ביניהם הם כעין חול המועד בין "יציאת מצרים למתן תורה".

ברם,  הטרגדיה הגדולה באסון של פטירת תלמידי ר"ע הפכה את הימים אלו לימים שנוהגים בהם מנהגי  אבלות. זאת כשותפות בכאב הנורא. על פצע פתוח שלא התרפא כבר כ-1900 שנה. רבי עקיבא עמד בראש חכמי ארץ ישראל וקבוצת תלמידיו מנתה 24,000 איש. בימי הספירה פרצה מגיפת "אסכרה", מין חיידק או וירוס  קטלני שמתיישב בגרון ובימינו מוכר בתור מחלת ה'דיפתריה', רח"ל. התלמידים נדבקו זה מזה ונפטרו בתוך ימים ספורים. זאת הייתה טרגדיה נוראה שכילתה את כל שכבת ההנהגה הרוחנית ועוד בימים של שמד וחורבן שגם ככה היו אפלים. חז"ל מתארים את האסון: "והיה העולם שמם" . שממה רוחנית. אין חלילה המשך לקיום התורה שבעל פה. 

נאמר בחז"ל שבתחילה העלימו משמים לרבי עקיבא את פשר סיבת האסון. אך לאחר סיום המגיפה גילו לו את הסיבה. הדעה הרווחת בחז"ל היא "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".

 שואלים כולם: "הייתכן"? הרי מאמר רבי עקיבא הוא : "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה! שנית, הרי רבי עקיבא לא רק 'אמר' זאת אלא הוא  הוא היה ההתגלמות הגדולה ביותר של אהבת הזולת. כפי שחז"ל מספרים עליו בכמה מקומות. עצם הדמות של התנא הגדול  שמסר את עצמו למען אחרים הייתה אמורה להשפיע ישירות על רבבות התלמידים,  כיצד א"כ  זה קרה בבית המדרש שלו?!

לפני שנפתח בהסבר עלינו לאמר ברורות: אין לנו שׂיג ושיח בלנסות להעפיל לדמותם הנשגבת והטמירה של תלמידים אלו. כולם היו תנאים שׂרפי עליון. ומה שנאמר עליהם בחז"ל זה לפי דרגתם בחוט השערה.  אנו אפילו לא ננסה להבין מה באמת קרה שם. כי אין לנו את היכולת. אנו מנסים ללמד את עצמנו את הלקח הנלמד עבורנו, למקום שלנו בלבד.    

ביאר בטוב טעם ידידי הגר"ש אשכנזי שליט"א לכשנתבונן בלשון הגמרא נמצא  שלא נכתב שהתלמידים לא אהבו זה את זה, אלא "לא נהגו כבוד זה בזה" . יש לברר האם  המושגים של "אהבה"  ו"כבוד" ביהדות הם זהים, תוצאה של אחד מהשני, או שיתכן שלא חייב להיות קשר ביניהם, ובהחלט יתכן לאהוב מבלי לכבד, או לכבד מבלי לאהוב?

  נאמר בגמרא במסכת שבת כ"ג: " אמר רבא מאן (מי שהוא) – 'דרחים'  (אוהב) רבנן - הוו ליה (יהיו לו) בנים תלמידי חכמים. (אך מי שהוא)-  'מוקיר' (מכבד)  רבנן הוו ליה חתּנוותּא רבנן (יהיו לו חתנים תלמידי חכמים) ".  רואים כאן בברור חלוקה בין 'אוהב' ת"ח  'למכבד'.     

כן מצינו בלשון הרמב"ם בהלכות אישות פרק  ט"ו הלכה י"ט: " וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו". מוכח מכאן שאלו שני מושגים נפרדים שאינם בהכרח תלויים זה בזה.

         ננסה להתבונן בכמה נקודות של יתרון הנהגת: "כבוד האדם" מאשר ל"אהבת האדם".

א.      ציווי.  הנה במצוות "כיבוד הורים" לא נאמר החיוב של : "אהבת הורים". מעבר למצווה של התורה כלפי כל יהודי של: "ואהבת לרעך כמוך".  בפשטות נראה שהרי לא כל ההורים שווים ביחסם אל ילדיהם.  בטח ובטח שלא כל הילדים שווים ביחסם אל ההורים... ועל כן  התורה לא מצווה על חיוב: "אהבת ההורים" כי זה בלתי אפשרי. אך על 'כבוד ויראה' כלפי ההורים ניתן גם ניתן לצוות על הילדים!

ב.      קביעות. הלכות "כבוד האדם",  קבועים וברורים הם. מה מותר ומה אסור. אך "אהבת האדם" אלו הם "דברים שבלב". ותלויים במצבו הרגשי והנפשי של האוהב כלפי אהובו. ושם המצב הוא מאד תנודתי... עיתים למעלה ועיתים למטה. ולא תמיד זו באשמת  האוהב...  כי רק ביחס של הקב"ה לעם ישראל ניתן לומר: "ואהבת אל תסיר ממנו לעולמים".

ג.        בלתי תלוי.  אהבה, לעיתים חדלה מלהיות אהבת אמת, ונהפכת  להיות אנוכית,  כשטוב לאדם והוא מוצא הנאה מהקרבה, אז האהבה משגשגת. אך כשמתגלים חילוקי דעות,  האהבה נעלמת כלא הייתה. ולעיתים הופכת לשנאה קשה. אך "כבוד האדם" אינו תלוי כלל וכלל בהנאה שבקשר ביניהם.

     כפי המשל עתיק והמפורסם המספר על קבוצת דייגים שיצאה אל הים לדוג , הוציאו מהמים דג שמן, ושמחו על השלל. הדג האומלל שכב ברשת רועד ומפרפר, כשלפתע שמע את הדייגים אומרים: 'ניקח אותו אל הפריץ, הוא אוהב דגים'. הדג ששמע שהפריץ אוהב דגים נרגע מיד: 'אם הפריץ אוהב דגים, מצבי מצוין. הוא ישמור עלי'...

אשת הפריץ פתחה את הדלת ואמרה: 'תודה על הדג השמן, בעלי כל כך אוהב דגים'. הדג יישר עוד קצת את שדרתו ואמר לעצמו : 'הגעתי אל המקום הנכון. כאן אוהבים דגים'. יכניסו אותי לאקווריום מפואר ובו אוכל משובח. אך משום מה הובילו את הדג אל המטבח... השכיבו אותו על משטח החיתוך והוציאו את הסכין הגדולה והחדה, לפשוט את בטנו לרוחב. רגע לפני שיצאה נשמתו, קרא הדג בכאב: 'רמאים שכמותכם, וכי  דגים אוהבים אתם? את עצמכם אתם אוהבים!! '...

כשנעמיק במשמעותה של אהבה מדומה זו, נגלה כי מה שעומד במרכזה הוא אדם האוהב את עצמו!  ולכן פעמים רבות היא שתלטנית ומאיימת, ואם הוא לא יתמלאו רצונותיו היא תתחלף בשנאה. אך בשונה מזה  ב"כבוד האדם", האדם המכבד את זולתו מצטמצם ומפנה את המרחב לזולתו. הוא מעמיד אותו במרכז  ומאפשר לו את המקום הפרטי שלו.

נוסיף שתי נקודות נוספות ביתרון 'הכבוד' על 'האהבה':

ד.      הקרבה המרחיקה. בלא מעט מקרים דווקא האהבה היא זו שיצרה את המלחמה והשנאה!  המלחמות הכואבות ביותר פורצות דווקא היכן שיש קשר, כמו בתוך המשפחה, או בתוככי הקהילה הקרובה ביותר. בגלל שאנו כה דומים אנו רוצים ומצפים שכולם יחשבו ויפעלו כמונו. וכשזה לא קורה המלחמה עלולה להיות קשה מאד . למרבה האבסורד עם זרים לדרך או למשפחה מכבדים את זה שהוא חושב ומתנהג אחרת, וזאת מפני  "שהוא לא משלנו..."

אך כשנפגשים בחילוקים דעות בין אנשים קרובים אך ממבט של "כבוד האדם", היה הרבי מקוצק זי"ע נוהג לצטט את מאמר חז"ל: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות" - ולפרש: "כשם שאינך כועס על הפרצוף השונה של הזולת, כך אל לך לכעוס על הדעה השונה שלו". זהו ההבדל שבין "וויכוח" לבין "מריבה", שבוויכוח שוללים את 'הנאמר' ובמריבה את 'האומר'!

ה.      פצעי אוהב . תופעה מצויה אצל בני משפחה, או אצל חברים קרובים מאד, המרשים לעצמם דווקא 'מפני' שהם כה קרובים, אזי 'מותר' להם  לפגוע, לעלוב, לעקוץ, לבקר בפרסיה, האחד את השני, וזאת מתוך הנחה מכיוון שאנו כה קרובים, והעלבון הגיע מ'אוהב'... הרי שהוא  אמור לקבל זאת 'בהבנה'...  בעוד שדיני "כבוד האדם" שוללים זאת מכול וכול, כי דיני קרוב ורחוק שווים הם.

סיפר מרצה מפורסם, "פעם התקשרו אלי מאחד הסמינרים של 'בית יעקב', בבקשה להזמנת הרצאה, השבתי בחיוב. אך כששמעו על התשלום. הם טענו שהמחיר גבוה עבורם. מחד הם מאד רצו את האיש. ומאידך הם התקשו לעמוד בתשלום. אחת המורות הציעה פתרון 'מקורי' למדי. מתברר שאחת מהצוות היא בת דודתו של המרצה. הם נגשו אליה, בבקשה שתנצל את קשרי המשפחה כדי להוזיל עלויות... אך היא למרבה הפלא סירבה. והסבירה בהסבר מפתיע: "ראו, אתם פונים אלי, מכיוון שאנו בני משפחה, וכבת משפחה יש לי דווקא 'אינטרס' שהוא ירוויח כמה שיותר!! ". 

פלא פלאים! אנו רגילים לחשוב שאם זכינו בבן משפחה בעל מקצוע כלשהו, אזי בשל קרבה זו הוא אמור להפסיד!! למה? מדוע?!  הרי זה אמור להיות בדיוק הפוך!  הלא על זה בדיוק זועק הנביא ישעיהו: " ומבשרך לא תִתְעַלָם!"           

הפתרון לכול אלו הוא -  "לנהוג כבוד זה בזה", כפי שלמדנו רבינו מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין שליט"א שוב ושוב, עלינו לכבד ולייקר את הזולת גם אם הוא לא חושב ונוהג כמונו. להבין שהזולת הוא ישות עצמאית ולחשוב שגם אם הוא טועה, אולי הוא גם עושה שגיאה קשה, אך זה לא הופך אותו לרשע. כמובן כל עוד הוא פועל לפי כללי השולחן ערוך.

זו העבודה שלנו בימים נשגבים אלה, לכבד, וליקר, את זולתנו. להרבות אהבה בעם ישראל. ובכך נזכה לקבל את התורה באהבה. קיץ בריא לכולנו.    

מוקדש לזכות עילוי נשמת סבי זקני היקר הנערץ והאהוב, איש החינוך והמעש, עטרת ראשנו ותפארתנו, הרב רבי יקותיאל פרידנר זצ"ל. אשר גילם בימי חייו את אצילות האדם, חכמת האדם, כבוד האדם, ואהבת האדם. נבל"ע בערב שבת קודש חול המועד פסח. תש"פ. ת.נ.צ.ב.ה.