קרבן הפסח מנציח את מעוז ה', שניצב על משמר בתי ישראל, ומנציח את ליל הסדר כ"ליל שמורים", לילה, שבו חסות ה' נוהגת גם בימינו בהשגחה מיוחדת. בעוד שקרבן הפסח חדל להתקיים עם חורבן בית המקדש, הרי המצה – לחם העוני – מצויה עדיין בידינו, ממש כמתכונת זו שאכלוה האבות. מצה זו שאנו אוכלים מביעה שכך נצרכו הניצולים בחצות הלילה לאכול את לחמם, מפני שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בפתע פתאום וגאלם. עד כדי כך קפצה עליהם הגאולה, עד שאפילו בצקם לא הספיק להחמיץ. עוגות מצות כי לא חמץ – צריכים היו אבותינו לקחת עמם, כי בשום צידה אחרת לא הספיקו להצטייד בצאתם אל המדבר.

המצה שעל שולחן הסדר מלמדת אותנו שבמפתיע באה עליהם הגאולה, עד שהבצק שהכינו לא הספיק להחמיץ, כי כבר נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. מעולם הם לא השיגו את יציאת מצרים מכוחם הם, כי גורשו ממצרים. הם גורשו שלא בטובתם, עד שלא יכלו להתמהמה, גם לו היו רוצים בכך, "ואף צידה לא עשו להם".

מיני אז הפך לחם העבדים הבלתי מוחמץ שבידינו סמל להנהגת ה' הניסית. מאידך, ישמש גם כסמל מוחשי ללחם העוני והעבדות, שאבותינו אכלו אותו עם צאתם לחרות. לחם העבדות מהווה ערובה נאמנה לוודאות שבידינו, שהקב"ה נגלה וגם ייגלה לפתע פתאום, עת יבקע שחר החרות.

מצה זו, נושאת את טביעת חותמה של האלוקות! אם אומרים אנשים להנציח את מעלליהם השגיאים, כי אז פוסלים הם מצבות זכרון בצור ובעשת, מציבים אותן לעין כל ברוב תפארת והוד. אך לאחר כל אלה – במרוצת השנים, יימחה זכר העילות והמעללים, אשר להם הוקדשו המצבות. זכרונם של הדברים יעקר מן הלב, עד שהיה קולע יותר לכנות את מצבות הזכרון הללו בשם "מצבות הנשיה". שהרי מאותה שעה, שהציבו מצבה לאדם בעל שם או למאורע רב חשיבות, כבר יצאו ידי חובת ההוקרה והזכרון, ושוב אין צורך לרענן מחדש את זכרון הדבר. הזכרון שוב לא ישכון ברעננות חיונית ברוח האנשים ובלבותיהם.

לעומת זאת, אם אמר רצון ה', גדול העצה ורב העלילה, להנציח את זכרו של מאורע לדורות ברעננות חיה ותוססת – כי אז לא יבחר באבן ששיני הזמן, יכרסמו את תארה, הוא יושיט לידינו פרוסת לחם עוני וכזית מרור, ובאמצעים זעירים אלה ישיג מה שלא יושג באמצעות המופע האנושי המרשים ביותר! המחזיק במצה יראה את עצמו, באותה שעה, כאילו הוא עצמו יצא עם האבות ממצרים. כה תיהפך חתיכת המצה לא רק לעובדה