רק דרך המדבר, ניתן היה להגיע להר סיני, וכך יהיה תמיד. לא היה די בכך, שבני ישראל ראו את "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" (שמות י"ד, ל"א), כדי שיהיו מוכשרים לקבל את התורה. דרך המדבר הסיע אותם משה אל הר סיני. במדבר לימד ה' את ישראל להכיר את חוסר האונים של העם ואת גודל כוחו של הבורא.

כל אימת שישראל לא רצו להכיר את דבר ה', כי קינאו בעמי העולם ודימו לראות בהם חברה בריאה ומוצקה, הגלה ה' אותם אל "מדבר העמים". שם נוכחו להכיר מקרוב, כמה חולה ומעורערת היא החברה האנושית. במשך מאות שנות אפילה נדד עם ישראל במדבר העמים, וככל שרבו נדודיו, כך נוכח לראות את כוחה הפלאי של התורה.

הנסיונות המרים והקשים ביותר, עברו על ישראל בשבועות שבין יציאת מצרים למתן התורה. הם עברו את ים סוף ואת מרה, אכלו מן ושליו, שתו מי מריבה ולחמו בעמלק. ובכל אלה ראו את גבורות ה' ואת חוסר האונים שלהם, ואף על פי כן עדיין פקפקו ושאלו: "היש ה' בקרבנו אם אין?" (שמות י"ז, ז'). כך, כל אימת שישראל שומט את דגל התורה מידו, נגזר עליו לשוב אל המדבר.

בשבועות אלו, ניתנה לנו מצוה מיוחדת: "תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, ט"ז), "שבעה שבעת תספור לך" (דברים ט"ז, ט').

ספירה זו באה להזכיר לנו, כי אפילו בהיות החיים כתיקונם, אל לנו להסתנוור, כי תכלית העולם היא בפיסגת הר סיני, בקיום התורה. ימינו אינם אלא כצל עובר. אנו משייכים את ספירת ימי הניסיון לכלל: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, כ'), כל ישראל בלב אחד מסביב לאש הדת של הר סיני.

ספירת השבועות יש לה כוונה נוספת, האומרת: היו נכונים לקראת הימים הבאים, בהם צפויים הרבה פגעים ותלאות של לעג וקלס, התנכרות ואלימות, בדרככם במדבר העמים. השלימו את שבועות הנסיון וההיטהרות וקירבו יותר ויותר אל פיסגת הר סיני, כי שם שוכנת תורת ה', היא המביאה לנו את החירות ומכוננת את מעשה ידינו.

יודעים אנו כי תקופת הנדודים והנסיונות המרים אינה אלא תקופת מעבר של היטהרות והזדככות. סופה של תקופת התוהו לעבור, ונכדינו ונינינו יתאספו שוב סביב התורה, ומה שזרעו אבותיהם בדמעה יקצרו הם ברינה.

הימים שכל ערכם הוא בצירופם לשבועות, נודעת להם חשיבות יתירה ורב מאד משקלם על מאזני הצדק של שופט כל הארץ. בעיני ה' יקר וחשוב לא רק הפרי הבשל, שהוא השלמת כינון מלכותו עלי אדמות, אלא גם תהליך ההכנה וההכשרה בתקופות המעבר, כאשר המכשולים הרבים מקשים מאד על הפעולה וכמעט מונעים אותה. חשיבות יתירה נודעת אז לטוהר המצפון, לשמירת האמונים, לאמת שבמחשבה, לנצחון הדעת ולכח הציפיה והתקווה. אנשים רבים עבדו את ה', כאשר החזיקו מעמד בזמנים קשים ושמרו על האמת והאמונה שבלבם ועל הקשר הרוחני עם ה'. על יסוד זה יוכל לצמוח עתיד של ישע מלא לנינינו.