ימי ספירת העומר מהווים ימי הכנה לקראת חג מתן תורתנו הממשמש ובא.

ככלה הממתינה בערגה לקראת יום כלולותיה וסופרת בדריכות את השבועות ואת הימים שעדיין נותרו עד ליומה הגדול, כך מתכוננת גם כנסת ישראל - הכלה, לקראת יום נישואיה עם החתן - הקב"ה. והיא סופרת בציפיה את ספירת העומר.

כאשר אדם מצפה ומתגעגע לקראת מאורע גדול המתקרב והולך, מקובל לספור לאחור: עוד ארבעים ותשעה יום נותרו עד לאותו יום, עוד ארבעים ושמונה יום וכו'. ואילו אנו מוסיפים והולכים: היום יום אחד, למחרתו שני ימים וכו'. כיוון זה של הספירה טעון הסבר.

דבר גדול למדים אנו בענין זה. אילו ניתקנה הספירה לאחור, הרי מיד עם תחילת הספירה היה היהודי חש שעליו להמתין עוד תקופה ארוכה... ארבעים ותשעה יום. ההמתנה הארוכה המצפה לו עלולה לגרום לו פיק ברכים. לכן, אנו מתחילים מהמספרים הקטנים, מהימים שכבר עברו. כך יוקל לנו.

כך שנו חכמים במדרש: "שבע שבתות תמימות, אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושים רצונו של מקום". לתמימות שבה עוסקת התורה יש משמעות כפולה: השבועות צריכים להיות תמימים, וגם על ישראל, הסופרים, להיות תמימים.

קיימים שני סוגי לוחות שנה. האחד הוא לוח שנה אשר מדי יום ניתן לתלוש בו דף. אולם קיים גם לוח שבועי, שבכל יום יש בו מקום לרישומים שונים.

כאשר תמה השנה, בולט השוני שביניהם. בעוד הלוח הראשון יישאר חסר דפים, ייראה השני במלוא עוביו. ובאם אכן השכילו לרשום בו דברי טעם, הריהו נחשב לספר מלא עניין.

חייו של אדם משולים ללוחות שנה. יש התולש מהם דף אחר דף, עד שלא נותר מה לתלוש עוד. ויש המבין את חשיבותם של דפי חייו וממלא אותם עד תום בתוכן. גם ברבות השנים אין לו מה להתבייש בהם, והוא מהווה נושא להערכה אמיתית.

שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה צריכות להיות תמימות. לא נוכל לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר מדי יום מהמנין. צורה זו של תלישת דפים מהלוח לא תוכל לקרבנו להר סיני. נדרש מאיתנו ניצול עד תום של ימים אלו. רק עם תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל שבוע נוסף גדוש משמעות, ניתן לגשת כראוי לחג מתן תורתנו.