משה רבינו הודיע מראש לבני ישראל שהם יקבלו את התורה מקץ חמישים יום לצאתם ממצרים. הם מנו בהשתוקקות למעמד הגדול. אלא שלכאורה ראוי היה שביום הראשון יספרו: "היום חמישים יום למתן תורה", וביום השני: "היום ארבעים ותשעה יום". מדוע ספרו להיפך, "היום יום אחד לעומר", כשהמבט נתון לאחור?

את תשובת הדבר השמיענו המגיד מדובנא במשל: אדם קנה מגרש, וביקש לבנות עליו בית. הראה לקבלנים את התכניות, וביקש הצעות מחיר. קיבל הצעות שונות, זולות ויקרות. אמרו לו: כך לא תוכל להשוות. יש קבלנים יקרים, השווים את מחירם: בונים מהחומרים המעולים ביותר, והבניין חסון ואיתן. ויש קבלנים זולים שכדאי להתרחק מהם.

יעצוהו לשאול בעצת בעל מקצוע, ולנסח מפרט טכני: הבניין יכלול כך וכך לבנים, מאיכות כזו וכזו, כך וכך מרצפות, מאיכות פלונית, כמה עצים ומאיזו איכות, כמה אמות צנרת, באיזה קוטר וכו'. רק כך יוכל להשוות בין הצעות הקבלנים.

עשה כן. הפעם הציעו לו כל הקבלנים הצעות מחיר זהות, לערך. כולם, מלבד אחד. הצעתו היתה זולה בכשליש! כמעט כדמי עלות החומרים.

נדהם, לא הבין. אבל הקבלן היה רציני: "אינך נותן לי פרוטה, לפני שתקבל את המפתח לידך. יתר על כן, אזמין אותך לראות ולהווכח שכל החומרים הם לפי ההזמנה".

ליותר מכך לא יכול היה לקוות. חתמו על זכרון דברים: הקבלן יבנה את הבניין לפי רשימת החומרים. לאחר מכן החתים את הקבלן על המפרט הטכני המדוקדק, המחייב. הזהירו: "אם תסטה מהמפרט ולו במשהו, אנכה משכרך קרן וקנס".

"אל חשש", הרגיעו הקבלן בזחיחות דעת.

תהה. לא הבין איך הוא יכול להעסיק פועלים במשך שנה תמימה, ברווח כה זעום. אך טעות היתה בידו. כעבור שבוע התייצב הקבלן: "הכנת את הכסף", שאל.

תמה: "הלא סיכמנו שאינך מקבל כסף מראש, רק עם מסירת המפתח!"

"אכן", אישר הקבלן, "סיימתי. הנה המפתח".

"בוא ותראה", הזמינו הקבלן. הלכו למגרש, ובו ערימות ערימות של חומרי בניה. הקבלן פרש את גליונות המפרט הטכני, והצביע על מיצבור אחר מיצבור: "כך וכך לבנים מאיכות זו וזו, הנה, ראה וספור. כך וכך מרצפות כאלו וכאלו - הנה כאן. ופה הצנרת, באורך ובקוטר הנקובים". וכך, מערימה לערימה, המשקופים, החלונות, הכל מסודר למופת. "והנה, פה מונחת דלת הכניסה, וזה המפתח", הושיט לו, "יכול אתה לנסות..."

המילים נעתקו מפי הבעלים.

"הכסף", הזכיר הקבלן.

"הבניין!" הזדעק המזמין.

"מלאתי את המפרט הטכני במלואו", טען הקבלן.

"ודאי", אישר המזמין. "אך, הלא תבין, העיקר היה החוזה. נאמר בו כי עליך לבנות לי בית לפי התוכנית. המפרט הטכני, חשוב ככל שיהיה, אינו אלא מפרט מרכיבי הבית, אבל הבית הוא העיקר".

בני ישראל בדור החורבן לא הבינו על מה הכעס, על מה חרון האף. הלא הם עובדים את ה', מקריבים שלמים אף לעולות ועושים כמצווה.

הבורא מזכיר להם: המצוות, חשובות ככל שהן, אינן אלא המפרט הטכני. בתחילה, החתמתים על 'החוזה': "כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור: "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". לאחר מכן הודעתי שיבוא 'המפרט הטכני', "והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם, למען ייטב לכם".

הברית שכרת עימנו הבורא נכרתה בשני שלבים: 'החוזה', ו'זיכרון הדברים' ביום היותנו לעם ה', על ידי קיום המצוות, המקדשות את האדם. ככל שמתקדמים אנו לקראת מתן תורה, סופרים אנו לאחור, להקרבת מנחת העומר, לגשר ולקשר בין 'החוזה' ל'מפרט הטכני', בין "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם", לבין "והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם".