ככלה הממתינה בערגה לקראת יום כלולותיה וסופרת בדריכות את השבועות ואת הימים שעדיין נותרו עד ליומה הגדול, כך מתכוננת גם הכלה- כנסת ישראל, לקראת יום נישואיה עם החתן - הקב"ה. והיא סופרת בציפייה את הימים.

כמה נצטווינו לספור? "שבע שבתות תמימות. אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום" (מדרש). לתמימות יש משמעות כפולה: השבועות צריכים להיות תמימים, וגם על ישראל, הסופרים, להיות תמימים.

קיימים שני סוגים של לוחות שנה. האחד הוא לוח שנה יומי אשר מדי יום ניתן לתלוש בו דף ולעבור לדף השני. השני הוא לוח שבועי, שבכל יום יש בו מקום לרישומים חדשים.

כאשר תמה השנה, בולט השוני שבין הלוחות. בעוד הלוח הראשון יישאר חסר דפים, ייראה השני במלוא עוביו. ואם אכן השכילו לרשום בו דברי טעם, הריהו נחשב לספר מלא עניין.

הנכס היקר ביותר שמקבל האדם מידי בוראו הוא הזמן. זוהי מתנה אישית, בלתי ניתנת להעברה. לא ניתן לרכוש מוצר זה בעד כל הון שבעולם, ואילו האדם מקבלו חינם אין כסף. עם זאת, אין דבר בעולם החולף כה בקלות ושניתן לאבדו ללא כל מאמץ, כמו הזמן. הוא זורם לעברנו ללא הרף, ומיד הוא בורח מאיתנו לבלי שוב. אמר פעם החכם: לא הזמן בורח ממך, אתה בורח ממנו.

לא הכול נהנים מן הזמן במידה שווה. רק מי שהשכיל לנצלו היטב ולאגור בו מצוות ומעשים טובים, נהנה כאשר הוא מביט לאחור וסופר את הרגעים שהצליח בעמל וביזע להופכם לנכס נצחי, לסיפור הצלחה מתמשך. לעומתו, המבלה את ימיו בעיסוקים חסרי תוכן, אינו מוצא עניין להזכר בעבר. הבזבוז והאבדון רק מרעים עמו כך.

חייו של האדם משולים ללוחות שנה. יש התולש מהם דף אחר דף, עד שלא נותר מה לתלוש עוד. ויש המבין את חשיבותם של דפי חייו וממלא אותם עד תום בתוכן. גם ברבות השנים לא יתבייש בימיו, וסיפור חייו מהווה מקור להערכה אמיתית.

שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה צריכות להיות תמימות. לא נוכל לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר מדי יום מהמניין. צורה זו של תלישת דפים מהלוח לא תוכל לקרבנו להר סיני. נדרש מאיתנו ניצול של ימים אלו עד תום. רק עם תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל שבוע נוסף גדוש משמעות ניתן לגשת כראוי לחג מתן תורתנו.

לספור להתקדם ולספור---

במוצאי יום טוב ראשון של פסח, חלה הספירה הגדולה - הספירה קדימה:

"וספרתם לכם ממחרת השבת... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז). הספירה מורכבת מארבעים ותשע חוליות, המחברות בין היום הראשון של פסח לבין חג השבועות.

משמעותה של ספירה זו - נקיטת עמדה ברורה כלפי המושג חירות וכלפי משמעותה העמוקה של עצמאות עמנו.

בני ישראל יצאו ממצרים בפסח. לאחר מאות שנות סבל, שעבוד וגלות הם נשמו מלוא ריאותיהם חירות. אולם מיד, למחרת יום הגאולה, בעוד שכרון החופש מסחרר, מודיעים להם: לאט לכם! המטרה עדיין לא הושגה! טרם הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה. החופש שהושג אינו סוף הדרך, כי אם תחילתה.

עתה, אתם בדרך להר סיני. שם תקבלו עליכם את עול החוקה האלוקית, שם תזכו לחירות הרוחנית.

הספירה באה להחדיר רעיון זה אל התודעה. מטרתה, להגן על העם מפני העייפות המכרסמת בלב כל עם, המדמה שבחירותו מעול זרים השיג את מטרתו העליונה. הספירה היא ריענון של שאיפת האדם לבל יסתפק במינימום שהושג, אלא ימשיך לחלום, ללחום ולהאבק על המקסימום.

ייאבק על התפתחותו הרוחנית, על העלאת איכותו המוסרית. כך יגיע אל האושר הנכסף. ספירה זו מקרבת, לא רק פיזית, כי אם בעיקר נפשית, את היהודי אל מעמד מתן התורה. לא רק אז, במדבר, כי אם בכל דור ודור.

ימי הספירה הם ימי הגשר והקשר בין שני החגים - פסח ושבועות. הספירה מאחדת אותם, מלמדת שאין להפריד בין גאולה גשמית, ארצית, לבין גאולה רוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. עצם קיומה של הגאולה המדינית נתון בסכנה, אם יראו הגאולים במסגרת החומרית את תכליתה הסופית, את חזות הכול. מהפכות רבות שקעו בעקבות עייפות גיבוריהן, אלו שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה כאשר התברר שמאבק עקוב מדם על השלטון, נותר מטרתם האחרונה של משחרריהן. שום חזון, שום ייעוד לא הניע אותם.

ספירת העומר רואה ביציאת מצרים שלב גרידא. אמנם, שלב חשוב ביותר, אך לעולם לא ניתן להחליפו בסולם עצמו, בסולם העלייה הרוחנית. תמיד על האדם לראות את עצמו כמי שלא הגיע אל הנחלה ואל הסוף. כמי שעומד באמצע הדרך ועליו לכבור עוד מרחקים גדולים עד הסוף.

כאשר יגיע זמנו של אדם לעזוב את עולמו ולהכנס לעולם הבא, ייקח עמו את הימים שניצל לתורה ולמעשים טובים. מה שבזבז על בילויים ועל דברי סרק יהיה שווה כהשקעה שירדה לטמיון. באותם רגעי אמת מתחרט האדם על הטעות הגורלית שעשה, על הימים שתלש מלוח חייו לריק, השליך לאבדון ולא מילאם באוצרות חיי הנצח.

המצווה הבאה מדי שנה להנחיל לנו את ערך הזמן ולהזהירנו לספור כל יום בחיינו ולהופכו כיום של נצח, היא מצות ספירת העומר.

ארבעים ותשעה ימים ---

מצווה עליך לספור את הימים תחת נשימותיך אחד אחד--- לבדוק רישומיהם ולדאוג שכל יום יהיה יום המקרב אותך אל התורה, אל חיי הנצח.