שמונת ימי החנוכה נזכרים ונעשים מידי שנה כזכר לנצחונם של ה"מכבים" בני חשמונאי את האימפריה היוונית.  

תקופה זו בה שלטו היוונים בארץ ישראל קרויה בפי חכמינו "גלות יון". בדרך כלל מוגדרת "גלות" כגירוש עם מביתו, גירוש זה מטרתו כפולה, השפלת העם המנוצח מחד ומחיקת זהותו הלאומית מאידך.

"גלות" יון אינה עונה להגדרה זו ומשתי סיבות. א."גלות" יון התרחשה בתוך גבולותינו הלאומיים עת ישב העם היהודי בארצו. ב.השלטון היווני לא ביקש להגלותינו לארצות נכר ולא ביקש למחוק את תודעתנו הלאומית.  מדוע אם כן בחרו חכמינו להגדיר תקופה זו בשם "גלות"?

מה רצו היונים?

לאורך הספרות המדרשית  מוזכרות שלא במרוכז גזרותיהן השונות של היוונים.  ..."וגזרו שלא יעסקו בתורה"... ו"שלא ימולו את בניהם"... ומי שהיה לו שור נצטווה "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל"... ו"שיבעלו את נשותיהן כשהן נידות" ו"כל מי שנושא אישה שיוליך אותה לפני המלך ויבעול אותה קודם ואח"כ תחזור לבעלה".

ציטוטים אלו מלמדים כי גזירות היוונים לא נועדו לפגוע בסמליו הלאומיים של העם היהודי אלא באמונתו בלבד. לא בכלכלתו אלא בערכיו. לא באורח חייו אלא בתרבותו.  קביעה זו עומדת בבסיס המאבק שניטש בין ישראל למלכות יון.

מרכיבי החוסן הלאומי

קיומה הפיזי של אומה מותנה בייחודה הטריטוריאלי, אלא שיחודיות זו אינה מספקת. כדי להתייחד כאומה נדרשת היא לאמות מידה ערכיות ומוסריות המיוחדות לה. יחודיות ערכית זו חיונית לחוסנה הלאומי של האומה כאויר לנשימה עד שניתן לומר כי כשם שאין מדינה ללא גבולות כך אין מדינה ללא ערכים. כשם שגבולותיה של מדינה מייחדים אותה מחברותיה כך ערכיו של עם מייחדים אותו על פני עמים אחרים.

כיום מודעים אנו היטב לקביעה זו העומדת בבסיסו של "מדד החוסן הלאומי" המתפרסם מידי שנה. מדד זה מכיל בתוכו מרכיבים שונים על פיהם נקבע חוסנה הלאומי של האומה. מדד זה אינו מסתמך רק על כוחה הצבאי, הוא מכיל בקרבו נתונים כגון: רמת הפשיעה, שחיתות השלטונית, כלכלה שוויונית, אמון במערכת המשפט, מוסריות חברתית וכו'. מכאן כי חוסנה הלאומי של אומה אינו תלוי ביכולותיה הצבאיות בלבד, כדי להתקיים כאומה יציבה נדרשת היא למערכת ערכית יציבה המזינה את נשמת האומה.

בבקעה רעיונית זו  ניטש הקרב  בין המכבים ליוונים.

מלחמת העולמות

גזרות היוונים נועדו לקעקע את יסודות המוסר היהודיים, החל בתחום האמוני שבין האדם לאלוקיו וכלה בדפוסי ההתנהגות שבין אדם לחבירו. מלכות יון בקשה להגלות את העם היהודי מ"ארצו" הערכית ומ"ביתו" המוסרי. היא הציבה בפני העם היהודי קוד מוסרי משלה, חדשני, אנושי, צעיר ומפתה. משלא הסכימו לקבלו בקשו היוונים לכפותו על ישראל.

הקרב בין הצדדים ניטש סביב השאלה איזו דרך חיים אמתית יותר, זו היהודית העתיקה או היוונית המתחדשת. זו המעמידה את הרוחניות כבסיס לערכיה או זו המציבה את החומריות כיסוד לבנין אמונתה. זו המייחדת אל רוחני לכל נטייה חומרית  או זו המנתבת את נטיות האדם לעברו של אל אחד. זו הסוגדת לגוף או זו המכתירה את הנשמה.

מאז נצחון החשמונאים הספיקה ספרטה להיעלם, פרתנון – מקדשם העתיק של היוונים חרב, אוצרותיו נשדדו ואף תושביה המקוריים של אתונה הוחלפו באחרים. אלא שבמבט לאחור מתברר כי למרות נצחון החשמונאים, המאבק בין תרבות יוון לתורת ישראל לא הוכרע. תורתה של יוון נתפשטה בעולם, אומצה בידי האימפריה הרומית ובעקבות זאת כבשה את העולם המערבי כולו. העם היהודי על כל רבדיו וגווניו נאלץ להתמודד עם תרבות זו על כל מאפייניה, עם אכזריותה של מלכות רומי יורשתה המדינית של יוון ואף עם הנצרות יורשתה הדתית שבעורקיה מתמזגות להם תפישות יווניות אליליות ויהודיות גם יחד. 

מי ינצח?

מאבק זה ידע עליות ומורדות, בתקופות מסוימות נראה היה כי יד היוונות על העליונה ובתקופות אחרות התברר כי לא נס ליחה של תורת ישראל. בעקבות ה"אמנציפציה" האירופית הפכה המרת הדת לפתרון מעשי וההתבוללות על שלל פרצופיה אכלה בעם היהודי מכל עבריו, עד שנראה היה כי תם זמנה של היהדות. שואת אירופה הנוראה שבאה כ"תיקון" גרמני לאמנציפציה, איימה להכחיד לא רק את היהדות אלא אף את היהודים. אלא שתקופה קצרה לאחר מכן נתהפך הגלגל, מדינת ישראל הוקמה בסערה, אל ארץ ישראל נתקבצו ובאו בניה האובדים והיהדות החלה לחדש נעוריה.

מאבק האיתנים זה בין חשכותה של יוון ובין אורה של היהדות ממשיך להתנהל עד עצם היום הזה. על זירת ההיאבקות נותרו שתי התפישות אלא שהמתאבקים הוחלפו. בעוד בעבר התנהל המאבק בין העם היהודי לאומות העולם, כיום הוא מתרחש בתוככי עמינו, בינינו לבינינו. בין אלו המצדדים במרכזיותו של האדם לבין אלו המצדדים במרכזיותה של הרוח האלוקית.

השאלה היחידה היא מי ינצח? למען האמת אינני יודע. עובדה אחת ברורה  - בעוד מייצגיה של היהדות ותפישתה נותרו מייצגיה המקוריים, את התפישה היוונית מייצגים כיום כולם מלבד היוונים, הם הרי כבר מזמן אינם איתנו. עובדה שולית זו יש בה כדי להעיד על סיכויי ההצלחה של היהדות.

נרות החנוכה אותם מדליקים אנו מעידים מדי שנה בשנה כי "לא אבדה תקוותינו".