אחד הלימודים החשובים של יציאת מצרים, זהו הלימוד שלא להתפעל ממצבים זמניים וברי חלוף.
ננסה לדמיין לעצמנו את המצב והאווירה שבה חיו היהודים במצרים, במשך מאות שנות השעבוד. לעם ישראל הייתה מסורת שדיברה על הגאולה העתידה, כנבואתו של יוסף, שניבא לבני ישראל "פקוד יפקוד אלוקים אתכם", כשם שלנו יש היום את הידיעה והאמונה בביאת המשיח. ואולם, האמונה הזאת עמדה בניגוד מוחלט למצב שראו היהודים מול עיניהם. בפועל הם היו משועבדים בתכלית השעבוד למצרים, אומה של עובדי אלילים מהסוג הגרוע ביותר. המצרים רדו בהם באכזריות, ושום קרן אור לא נראתה בקצה המנהרה.
כשאדם נמצא בתוך מצב מסוים, בתוך אוירה מסוימת שמקיפה אותו ומלפפת את אורחות חייו מכל כיוון אפשרי, הוא מתקשה מאד להרגיש שכל המצב הזה הוא זמני ובר חלוף.
והנה, כאשר הגיע משה רבנו והחל להנחית על המצרים מכה אחר מכה, כל המצב הזה של שליטת הרוע והשקר על הצדק והמוסר, כל העולם החשוך הזה של שעבוד מצרים, קרס תוך כמה רגעים. במשך דורות על גבי דורות לגלגו המצרים על היהודים השפלים, שמאמינים ומצפים למשהו דמיוני, משהו שלא יקרה לעולם. מצד אחד ניצבו היהודים המאמינים, כסמל ודמות לצדיק ורע לו, המושפל המעונה והמבוזה, ומצד שני ניצב לו המצרי המושחת, המצליח והמאושר. הדיבורים על גאולה עתידה, הצטיירו מן הסתם בעיני המצרים כמין אמונות ערטילאיות, תלושות מן המציאות.
לאנשים ישנה נטייה לראות את המצב שבו הם חיים כמצב נצחי. כך תמיד היה וכך יהיה תמיד. אנשים צעירים מתקשים לחשוב ולהרגיש שמדובר במצב חולף. אנשים שחיו תחת המגף הסובייטי, היו מתקשים לחשוב שמדובר במשהו זמני.

אם נתבונן על ההיסטוריה נראה, שמצבים משתנים ללא הרף. מעצמות עולות ויורדות, תרבויות מתחלפות, ומה שאנשים חשבו פעם ליפה ומודרני, נחשב היום לארכאי ומיושן. ובכל זאת, תמיד נדמה לאנשים שנקודת הזמן שבה הם עומדים היא היא הנקודה שבה הזמן יעמוד מלכת.
העולם שאנחנו רואים כיום מול עינינו הוא עולם שבו האמת מסתתרת. אומות העולם הצליחו לכסות על העולם כולו בסמיכה עבה של כזב ושקר. סמיכה זו כוללת את תיאוריות הכזב על בריאת העולם ועל כתבי הקודש, ואת האנטישמיות המודרנית. אומות שלימות מחנכות את ילדיהם על כפירה בבורא, על תיאוריות שטופלות עלילות מכוערות על כתבי הקודש, ועלילות מכוערות לא פחות על עם הקודש. שלושת קודקודי השקר הללו מסמאים את עיני האנושות כולה, ומכניסים את כל מי שכופר ברעיונות אלו לעמדת מיעוט מתגוננת.
ואולם, כל החיזיון הנורא הזה, עתיד לקרוס ברגע אחד, ולהפוך לנחלת ההיסטוריה, באותו רגע מיוחל שבו עתיד להתגלות כבוד שמים. באותו רגע היסטורי, כל שיטות הכזב של אומות העולם יתגלו במלוא כיעורם לעיני כל בשר.
גם לחרטומי מצרים היו תיאוריות על גבי תיאוריות. עבודת האלילים שלהם הייתה מפותחת מאד. אין ספור הררים של רעיונות וכתבים, כשפים ולחשים, שיטות ומעשים, התרקמו סביב העבודה הזרה. והנה, נדמה היה שאכן השיטה פועלת היטב. הממלכה המצרית הגיעה לשיא כוחה, כלכלית וצבאית, והעם היחיד שכפר בעבודה זרה הפכו לעבדים מושפלים של פרעה מלך מצרים.
והנה, כל אותם תיאוריות ורעיונות, קרסו לחלוטין תוך כמה ימים. חרטומי מצרים הגאים נאלצו לעמוד בחוסר אונים ולהכריז "אצבע אלוקים היא". לפתע התגלה לעיני כל שיש בורא לעולם, בורא שעדין מנהיג את העולם ביד רמה.
החפץ חיים אמר משל נמרץ על העניין הזה. משל למה הדבר דומה, למלמד דרדקי, למלמד תינוקות של בית רבן ב"חיידר" המיתולוגי. יום אחד המלמד נאלץ לצאת מהכיתה לכמה רגעים ולהותיר את תלמידיו להמתין לו בכיתה. המלמד יוצא החוצה כשהוא מתרה בילידים שלא להשתולל בהעדרו, כדי שלא להפריע לכיתות הסמוכות. מי שרגיל למערכת החינוך המודרנית יתקשה להבין את המשל הזה, ששיך לתקופה שבה המורה היה מורה ולא שק החבטות של התלמידים החצופים מצד אחד, ושל התקנות הדמוקרטיות של משרד החינוך מצד שני. בקיצור, המלמד יוצא מן הכיתה, והתלמידים נותרים על מקומותיהם בדרך ארץ. חולפת דקה ושתיים, וילדים הם ילדים אחרי הכל, אז לאט לאט הם שוכחים את אזהרתו של המלמד, ומתחילים לקום, להסתובב ולהרעיש. אחרי עשר דקות אף ילד אינו זוכר את הזהרתו של המלמד, וההשתוללות מתחילה להגיע לשיאים חדשים. ילדי הכיתה מתחילים במשחק מרתק. הם משחקים מין מדינה בזעיר אנפין. יש מלך ושרים, שוטרים וגנבים, סוחרים ופועלים. ככל שנוקף הזמן, והמלמד אינו חוזר, הילדים הולכים ושוקעים במשחק יותר ויותר. הם שוכחים לאט לאט שהכל משחק. וכך, הבדלי המעמדות הולכים ונעשים ברורים יותר ויותר. העשירים רודים בפועלים, השרים בעשירים, ומעל כולם המלך ירום הודו, רודה בנתיניו האומללים ללא רחם. ממרומי הקתדרה הוא יורה פקודות על צאן מרעיתו המבוהלים. תלכו ימינה, תלכו שמאלה, את ההוא תכניסו לכלא, ולחצוף הזה תתנו מכות רצח.
אך לפתע, נשמע רעש קטן מכיון הדלת. מין שקשוק חלש שמסמן את לחיצת ידו של המלמד על הידית החורקת.
בתוך כמה שניות ההצגה הגדולה נעלמה כלא הייתה. כל האימפריה האדירה התנדפה תוך כמה רגעים. הצבא האדיר פורק בזריזות, המלך האימתני ברח לצרפת, הכלכלה קרסה, העשירם התרוששו והעבדים נמלטו, הררי החלומות התנפצו אל סלע המציאות. וכאשר נכנס המלמד לכיתה, הוא מצא עצמו עומד מול שלושים זוגות עיניים טהורות, של ילדי חמד מתוקים, המחכים ומייחלים למוצא פיהו, בדממה מוחלטת.
משל זה מהווה תמצית של כל ההסטוריה האנושית. הקדוש ברוך הוא מתנהג בעולמו בהנהגה של הסתר פנים. אין נבואה, ואין עונש מיידי לחוטאים. הקדוש ברוך הוא נותן לרשעים לחגוג.

ואולם, לפני שהחלה תקופת הסתר הפנים, הקדוש ברוך הוא הותיר בעולם ספר של הוראות מפורטות. הספר הזה ידוע לכל באי עולם. במשך אלפי שנים לא העזו אומות העולם להתכחש למציאות הבורא או לכתבי הקודש. רק אחרי אלפי שנות הסתר פנים, אחרי שהאומות התרגלו לרעיון שאפשר לעשות מה שרוצים מבלי שהקדוש ברוך הוא יפריע להם במעשים, חגרו האומות אומץ והחלו להשתולל כאוות נפשם. הם השליכו מעליהם את כל העכבות המוסריות, את הנורמות האנושיות הבסיסיות ביותר של בושה וצניעות, וכפרו בכל היקר והקדוש. ספריות שלמות של כפירה נכתבו, ועלילות מרושעות על התורה ועל עם הקודש, מולהאוזן ועד גולדסטון, נתפרו ושוכללו.
גם כיום כל אדם ישר והגון יכול לראות את האמת הברורה. ואולם, סופם של דעות הכזב יהיה רק כאשר הקדוש ברוך הוא יחזור להנהיג את העולם בגילוי פנים. או אז תתקיים בנו התפילה –"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כח אתה יצרתו".