ערב פסח במחנה ברגן בלזן תש"ד. האדמו"ר מבלוז'ב, רבי ישראל שפירא זצ"ל, ניגש למפקד המחנה (האס שמו – רוצח מנוול ומסוכן). האדמו"ר העיז לסכן את חייו, בבקשה שבימים טרופים אלו, אף במחוזות פחות נוראים מעיבורו של הגיהנום, היו נדחים בבוז. האדמו"ר ביקש, בשם ארבעים איש, לתת להם רשות לאפות מצות, ולספק להם את הקמח, תוך שהם מוותרים על הלחם לשמונה ימים.

המפקד אמר לו כי יש לבקש רשות מברלין, שכן בשלטון גרמני, לכל דבר יש סדר. אחרי כשבוע למרבית הפלא, הגיע האישור הנכסף. הם נערכו לאפות מצות, אחר שקבלו אישור לאפסנאות, לקבל את כמות הקמח הנ"ל.

התנור הקטן, נבנה בעמל רב משאריות לבנים. הציבור הקדוש נרתם כולו למשימה בשארית כוחם, אחרי יום עבודה מפרך, טחנו את החיטים בריחיים מאולתרים. את הקמח לשו בזריזות במים שלנו. מבעוד ליל הציתו את העצים במערכה, והחלו במלאכה הקדושה: אפיית מצות לפסח בברגן בלזן. והנה, תוך כדי האפייה, התפרץ המפקד האס לצריף, והרס את התנור, שבר ודרך על המצות המוכנות, וקלקל את שארית הקמח. הוא אף הכה על שמאל ועל ימין במכות רצח את היהודים, שלא הבינו כיצד נפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא זו. המפקד האס בראותו את הרבי מבלוז'ב, עזב את יתר יהודי המאפייה, והחל ממקד את עיקר מכותיו הרצחניות כלפי הרבי, שהיה אז בן 56, ואך בנס נשאר בחיים.

התרוץ לפוגרום היה מפני שתפסו מכתב, שהאסירים ניסו להבריח אל מחוץ למחנה, ובו תאור תלאותיהם. "כיצד אין אתם מתביישים", רתח האס, "הן אני הולך לקראתכם, מצות במחנה נתתי לכם לאפות, ואתם ארורים, כפויי טובה, מנסים להשמיץ את שמי הטוב".

במחנה נותרו היהודים ללא מצות וללא לחם לשמונה ימים, וכמעט ללא הרבי מבלוז'ב. נותרה להם פיסת מצה בגודל מטבע, לפליטה מהחורבן.

בלילה התיישבו לליל הסדר, ועברה השמועה במחנה כי בצריפו של הרבי מבלוז'ב נערך סדר. הכל היה שם: הגדה – הרבי ידע בע"פ. ארבע כוסות – שמרו את הנוזל האנונימי שנהגו הגרמנים לחלק כקפה, זכר לארבע כוסות. מרור – היה בשפע, הלילה ההוא היה כולו מרור. והייתה להם גם פיסת מצה קטנה, אותה הצליח הרבי להסתיר מעייני הרוצח הנתעב. עליה אמרו את ההגדה. כשהגיע זמן אכילת מצה, כולם היו בטוחים כי הרבי מבלוז'ב יאכלנה – שכן הוא המבוגר, החכם, הצדיק, עורך הסדר, הוגה הרעיון ומוסר נפשו עליו. ואולם הוא סקר את הבלוק כמחפש...

מפאתי הבלוק התרוממה אשה – האלמנה קאשצקי. היא אמרה: כיון שהלילה הוא הלילה בו מעבירים את המסורת לדור הבא, אני מציעה כי בני הקט, יאכל את המצה, והרבי הנהן בראשו: הן. ודאי ליל שימורים זה הוא למען ידעו הדורות הבאים.

אחרי השחרור, ניגשה האלמנה קאצינסקי לרבי, בבקשת עזרה. הציעו לה שידוך הגון אלא שהיא אינה מכירה את ההצעה, האם יועיל הרבי לעזור ולברר, האם, אכן, ראוי לה אותו אדם, והאם ראויה היא לו?

האדמו"ר ביקש לדעת את שם המשודך: ישראל שפירא שמו. מכיר אני אותו היטב, אמר הרבי, וראוי לך להכירו .

משהגיע האלמנה קאצינסקי לפגישה, ראתה את הרבי, והבינה כי מעולם לא ידעה כי שמו הפרטי של הרבי מבלוז'ב הוא ישראל. ואכן, תוך זמן קצר בא האדמו"ר בברית הנישואין עם אותה אלמנה.

הבן שאכל את המצה היה לבנו, אותו הוא חינך, והוא ממשיך דרכו.

כששאלו אותו מה ראה על ככה, אמר: כשבתופת של ברגן בלזן, בה האופק היה לא יותר מדקות ספורות, ובכל מקרה לעולם לא יותר מיום אחד, אשה אחת מאמינה כי עם ישראל יחיה לנצח, ויש לדאוג לדור הבא – היא ראויה להמשיך עמה את השושלת.