בני ישראל נאלצו לצאת ממצרים בחיפזון מפאת לחצם של פרעה ושל העם המצרי, שפחדו שבעקבות מכת בכורות כולם ימותו. מכיוון שיצאו בחיפזון, הבצק שהכינו כצידה לדרך לא הספיק להחמיץ, ולכן נטלו עימם בני ישראל: "עֻגֹת מצות – כי לא חמץ" (שמות יב, לט).

זכר לכך אסרה התורה אכילת חמץ במשך שבעת ימי הפסח. איסור השימוש בחמץ בפסח מנציח לדורות את יציאת מצרים, שהייתה מלווה בגילויי ידו הגדולה של הקדוש ברוך הוא.

איסור אכילת חמץ מזכיר לדורות שאבותינו ניחנו במידת אמונה וביטחון בה'. הם לא הצטיידו במצרכי מזון מספיקים כי היו בטוחים שה', שחולל את נס יציאתם, ידאג גם לצורכיהם במדבר. באכילת המצה אנו מציינים אפוא את גדולתו של ה' ואת דרגת האמונה הגבוהה של העם, שבה הצטיינו אבותינו באותו דור.

הסברים רבים ניתנו להבדלים בין חמץ ומצה, מה הם מסמלים ולאלו תכנים הם מחנכים. נביא דוגמאות מהמכלול הגדול: המצה מוגדרת "לחם האמונה", בהיותה אות לגאולת ה' את עם ישראל ממצרים; גאולה שנעשתה בחיפזון ובלי התערבות אדם, עד שהבצק לא הספיק להחמיץ. החמץ השוהה והתופח, מזכיר לעומת זאת את חיי החולין ואת מידות הנפש שיש להתרחק מהן, כמו עצלות וחומריות.

זאת ועוד, המצה מזכירה את החיים הפשוטים, נטולי הגאווה והיוהרה. היא מורכבת מקמח ומים ותו לא, לעומת החמץ שמזכיר את הגאווה וההתנשאות, את ההתנפחות וההשתלטות.

הלחם הוא בסיס החיים. מבין סוגי הלחם, המצה היא הלחם הבסיסי, הפשוט ביותר ומהיר ההכנה. אם משתהים באפיית המצה, מתחיל להתרחש תהליך ההחמצה. פטריית השמרים המצויה באוויר חודרת לבצק, מכפילה את עצמה במיליונים וגורמת לתסיסה.

פטריות השמרים המיקרוסקופיות הן צבא בלתי קרוא, הפולש אל תערובת הקמח והמים ומגיש לעצמו ארוחה ערבה של מולקולת סוכר. כשהשמרים המיקרוסקופיים מוכפלים במיליארדים הם משחררים גז דו תחמוצת הפחמן, המחמיץ את הבצק וגורם לו לתפוח ולהיות אוורירי.

התערבות זו של כוח חיצוני היא ביטוי סימבולי להשפעתם של כוחות חיצוניים על האדם, כוחות המסיטים אותו מהמסלול הנכון ומפתים אותו לחטוא; כוחות המתערבים בעצמאות האנושית, באוטונומיה ובבחירה. פטריות השמרים הזעירות מתחילות את מלאכתן בלי קשר לרצון האנושי שהכין את הבצק. החמץ – הבצק שתסס – מסמל את הכוחות השליליים הללו. הוא מייצג את ההידרדרות לעבר הרע, את הפיתוי לחטוא, את השפעתם של רעיונות ושל כוחות זרים. זהו קול בלתי קרוא המפתה אותנו להתעלם מקיומם של כוחות הרוע, עד... שמאוחר מדי.

המצה מייצגת את האדם השולט בתאוותיו, שולט ברצונו ואינו מושפע מכוחות חיצוניים. טבעו הנפוח של החמץ מסמל גאווה ויהירות. לעומת זאת, המצה השטוחה והבלתי מוחמצת, מייצגת את הענווה. הענווה היא ראשית השחרור מהאגואיזם והיא יסוד הצמיחה הרוחנית. רק אדם המסוגל להכיר במגבלותיו ולהכניע את עצמו כלפי חוכמה גבוהה יותר, מסוגל להתרומם מבחינה רוחנית. כאשר אנו אוכלים את המצה, אנו מפנימים את האיכות האנושית כיסוד האמונה. כאשר אנו נמנעים מחמץ, אנו מסלקים מעצמנו גאווה ואגוצנטריות.

באופן סימבולי, בני ישראל "תססו" במצרים עד לנקודה שהם כמעט "החמיצו". האלוקים הציל אותם מלהפוך ל"חמץ", מה שהיה סותם חלילה את הגולל על קיומו של עם ישראל. ידו הגואלת של הבורא, היא שהבטיחה כי בני ישראל יישארו "מצה"; ענווים ונאמנים למקורם מאז ולתמיד.

קמח ומים מרכיבים את לחם החמץ היומיומי שלנו וגם את מצת הפסח. היסוד היחיד שנבדל בו החמץ מן המצה הוא השאור. השאור כשלעצמו אינו ראוי למאכל, הוא רק משווה ללחם החמץ צורה נאה יותר, טעם ערב יותר, והופך אותו למראית עין לגדול ולרב תכולה. לאמיתו של דבר, אין תכולתו הבסיסית של החמץ מרובה משל המצה, ומה שהוא נראה גדול יותר, אינו אלא אחיזת עיניים והטעיית חושים.

מידה זו של העמדת פנים מאפיינת את לחם החמץ. לעומת זאת, המצה מייצגת בצניעותה החיצונית את מלוא הערך התזונתי ותו לא.

ערכים אלו הכשירו את האבות להיות מוכנים לגאולה. בעת אכילת לחם האבות מחיה בנו חג הפסח מדי שנה בשנה גם את רוח האבות, שבה אצורים מפתחות הגאולה הרוחנית והגשמית.

על האדם לדעת שהרשמים הסביבתיים הם בסך הכול אוויר ואין בהם ממש. יש בתוככי האדם את כל הכלים להיות אדם מאושר. יש בו את כל הכלים להיות מיוצאי מצרים בשנות האלפיים!